HE
הכול התחיל בשעת צהריים דביקה של סוף יוני בבאר־שבע. נועם, בן עשר, חזר מבית הספר דרך מגרש הבנייה הנטוש שליד השכונה הישנה — קיצור דרך שהוריו אסרו עליו
הוא חיכה לה בסלון עם קנקן לימונדה קרה, וזה היה אמור להדליק אצלה נורה אדומה — עומר מעולם לא הכין לימונדה. היא נכנסה הביתה אחרי יום עבודה של
נכנסנו לדירת ההורים בחיפה בחמישי בערב, הריח של עוגת גבינה אפויה מילא את המטבח. אמא, רבקה, ניגבה ידיים במגבת והעבירה אליי מבט לחוץ עוד לפני שסגרתי את הדלת.
האישה שעליה דיברו ישבה שלושה שולחנות מהן, פונה אל הים, עם ספל תה מהביל לפניה. ליד הספל ניצבה צלחת קטנה ובה עוגיית חמאה שממנה נגסה פעמיים. הרוח מלטפת
יונתן חנה את הרכב ליד הבית הקטן ברחוב הרצל, דומם מנוע וניגש לדלת. בדיוק כששלף מפתח, ראה מבעד לחלון המטבח שהאור עדיין דולק. השעה הייתה חמש וחצי לפנות
הזר אמר לי שאין לו איך לשלם. אפילו לא שקל אחד. עדיין תיקנתי לו את הקטנוע. חודש אחר כך, השעה הייתה שלוש וחצי לפנות בוקר, ואני עמדתי בשער
הגשם הצליף בדלת הכניסה של הבניין בתל אביב, וליאת עצרה רגע מתחת לסככה הדולפת, שקיות הסופר חותכות את אצבעותיה. השעה הייתה כמעט עשר. היא סיימה משמרת בחברת ההייטק
— איתן, סגרתי הכול, — הקול של נורית, החמות שלי, בקע מהרמקול של הטלפון בזמן שבעלי מזג קפה. — יעל תעביר לאריה אלפיים וחמש מאות שקל בחודש, ולעומר
בשבועות הראשונים אחרי מותה של אמא, הדירה שלי ברמת־גן הרגישה כמו אקווריום ריק. שקט שסופג כל צליל. התנדבתי בהוספיס בתל־אביב בעיקר כדי שהערבים לא יבלעו אותי – הוספיס
אף אחד באולם בית המשפט המחוזי בתל אביב לא הבין מה עומד לקרות. בעלי, בועז כהן, ישב לצד עורך הדין הנוצץ שלו, ד"ר אלי גרוסמן, ונראה כמו טווס