— איתן, סגרתי הכול, — הקול של נורית, החמות שלי, בקע מהרמקול של הטלפון בזמן שבעלי מזג קפה. — יעל תעביר לאריה אלפיים וחמש מאות שקל בחודש, ולעומר — אלפיים. והוא צריך עוד עשרים אלף עכשיו למקדמה על הרכב. אתה תסביר לה.
איתן הניח את הספל על השיש בלי להשמיע קול. העיף בי מבט קצר, כמעט משועשע.
— שמעתי, נורית. מחר אבוא.
הוא ניתק. האצבעות שלי קפאו על הסמרטוט הלח.
— ומה בדיוק אתה הולך להסביר לי?
— כלום, — הוא משך בכתפיו. — השיחה תהיה. רק לא איתך. פשוט אוציא את המשכורת שלך מהמשוואה. משם הם יסתדרו לבד.
המשכתי לקרצף את הכיור, אבל הראש שלי כבר עיכל את הסצנה. אני לבורנטית במפעל מזון גדול. כל יום שלי בנוי מפרוטוקולים נוקשים, ריאגנטים ואיתור שאריות לא רצויות. כנראה שבגלל זה כל ניסיון מניפולציה מזוהה אצלי באותה המהירות שאני מאתרת סימני קלקול בגבינה. בדאגה האימהית של נורית הרחתי מיד ניחוח לוואי חריף של תלוש המשכורת שלי.
אנחנו נשואים שש שנים, ואיתן ואני עובדים לפי שיטה כלכלית פשוטה: סכום קבוע מראש עובר לחשבון המשותף עבור משכנתא, אוכל וחשבונות. שאר המשכורת, בונוסים ופרויקטים מהצד – כל אחד מנהל לבד. הכסף שלי שייך לי, ונקודה. לממן בעזרתו בטלנים כרוניים לא היתה כוונתי.
המשפחה של נורית צבעונית. אחיה, אריה בן שישים ושש, אלמן שגר בדירת שלושה חדרים בבת ים, מקבל קיצבה ומשוכנע שהעולם חייב לו פיצוי על כל דקה שלא בילה מול מסך ענק. הבן שלו, עומר בן שלושים ושלוש, תקליטן בהופעות חד-פעמיות ובין אירוע לאירוע מובטל בתירוצים יצירתיים.
התברר שנורית הספיקה לחלק ערבויות כספיות עוד לפני שדיברה איתנו. אריה הזמין טלוויזיה של שמונת אלפים שקל ממחסני חשמל, שילם מראש שלוש מאות וחמישים על משלוח והרמה – סכום שלא מוחזר במקרה של ביטול. עומר איתר מאזדה 3 בלוח מודעות, מקדמה חמישה-עשר אלף, והוא כבר שם שלושת אלפים כדמי רצינות שלווה מחבר. שאר הכסף, כך האמין, יגיע ממני תוך שעות, יחד עם התחייבות חודשית לסגור לו את ההלוואה.
איתן, מהנדס תוכנה שרגיל לסגור פינות, שמע מנורית על לוח הזמנים – ובנה עליו. הוא קבע פגישה משפחתית ליום שישי בעשר בבוקר, בבית של נורית בראשון לציון. לאריה הטלוויזיה הייתה אמורה להגיע עד הצהריים, והאופציה של עומר על הרכב פגה באותו הערב.
אני לא נסעתי. זאת הייתה המשפחה שלו, והוא רצה לקבוע את החוקים בעצמו.
בערב איתן חזר הביתה, חלץ נעליים, התיישב מולי במטבח ופרש הכול. יש לו זיכרון מצוין לפרטים קטנים ולחוצפה.
— אוקיי, — פתח איתן כשנכנס לסלון של נורית, מדד את הנוכחים במבט והוריד את עצמו לכיסא. — דוד אריה אלפיים וחמש מאות, עומר אלפיים כל חודש, ועשרים אלף מקדמה עכשיו. פספסתי משהו?
אריה רכן קדימה, עומר שפשף ידיים ונורית חייכה כמו סוכנת ביטוח שסוגרת עסקה.
— מעולה, — אמר איתן, נועץ עיניים בחמותי. — הכסף של יעל נשאר אצל יעל. אתם עכשיו תפתרו מי משלם על הקניות שלכם.
החיוכים התפוגגו כמו מדבקות זולות בשמש. הראשונה שהתאוששה הייתה נורית.
— מה זאת אומרת? — היא מיששה את מפית הבד על השולחן. — דיברנו על עזרה משפחתית קטנה.
— לא, — אמר איתן. — דיברתם על תוכנית עסקית בלי לשאול את בעלת המפעל. אז תמצאו מקור מימון אחר.
אריה הזדקף מול נורית, אצבע רועדת מונפת קדימה.
— נורית, הבטחת שהבן שלך יסדר את זה! הטלוויזיה בדרך! תשלמי עכשיו!
— מאיזו קיצבה, אריה? — נורית מחאה כפיים על חזה. — בחורף שעבר קניתי לך מעיל! ושלוש פעמים הסיע אותך לשוק על חשבון הדלק שלי!
עומר נדחף פנימה, הפנים שלו לבנות כמו גבס.
— אמא, תשלמי! תשלמי, דודה נורית! הרכב יילקח! שמתי שלושת אלפים דמי רצינות!
— דמי רצינות? — צווחה נורית. — אתה, טפיל, מאחסן אצלי במחסן ארגזים מהדירה הקודמת כבר שנתיים! ומגרד לי מהמקרר כל שישי!
— ומי נתנה לך שש מאות שקל כשהפלאפון נפל לך לבריכה? — שאל עומר, מסנן את המילים דרך שיניים.
— ואם כבר מחשבים, — קם אריה על רגליו, — נורית, לקחת ממני את המתכון של הריבה של אמא ואמרת שתחזירי את המחברת. המחברת נעלמה!
בנקודה הזאת איתן סיפר לי שהתאפק בכל הכוח לא לפרוץ בצחוק. הנדיבות המשפחתית הזכירה שמשייה זולה בשוק הכרמל: נפתחת יפה לראווה, אבל עם טיפת הגשם הראשונה מתהפכת והופכת למלכודת.
הטלפון של אריה צלצל. השליח. הוא מחכה למטה עם הטלוויזיה, מבקש תשלום. אריה הסתובב אל נורית, פניו סמוקות.
— נורית, תעשי העברה!
— אין לי, — היא נשפה. — שילמתי לך מעיל! תחזיר לי קודם!
השליח המתין עוד שש דקות, נהם משהו על הזמנה שבוטלה, והטלוויזיה נסעה חזרה למחסן. שלוש מאות וחמישים שקל התאדו להם.
שתי דקות אחר כך צלצל הנייד של עומר. הטון שלו היה קטוע, הוא הקשיב, ניתק, והסתכל על הדוד ועל הדודה. המוכר הודיע שהאופציה פגה, שלושת אלפים נשארים אצלו, והרכב עובר לקונה הבא.
איתן נעמד.
— אנשים בוגרים משלמים על הקניות של עצמם, — אמר בשקט שחתך את האוויר. — תפסיקו להכניס את התלוש של יעל לתוכניות שלכם. הקופה סגורה. את הדלת אסגור בעצמי.
ישבתי בבית, אכלתי תפוח, וכמעט נחנקתי מצחוק מהדיווח שלו. הסולידריות המשפחתית הגדולה התפרקה לארגזים, ריבה ומעיל תוך עשרים דקות מרגע שניתקו את הגישה לארנק שלי.
אבל נורית, כמו נורית, לא ויתרה. למחרת בבוקר היא ניסתה לאגף את איתן והתקשרה אלי ישירות.
— יעלי, — היא השמיעה קול של סבתא מספרת סיפור לפני השינה, — איתן פשוט לא הבין. דיברנו על הלוואה קטנה, בתוך המשפחה, הכול יחזור…
לא התווכחתי. לא התנצלתי.
— נורית, — עניתי בטון שטוח כמו משטח עבודה במעבדה, — הסכום החודשי לאריה — אפס. לעומר — אפס. זאת השורה התחתונה. הפרויקט שלך לא עבר בקרת איכות: נמצאה חריגה חמורה בריכוז החוצפה.
ניתקתי.
בשבועות שאחרי, אריה נותר בוהה בקיר הסלון הריק, עומר נשאר בלי רכב והתחיל להחזיר לחבר את השלושת אלפים בתשלומים, ונורית איבדה את התואר הנכסף "מנהלת קרן החסד המשפחתית". שלושתם הפסיקו לדבר זה עם זה. אחר כך התחילו להתקשר לאיתן אחד-אחד ולהתלונן על האחרים, אבל בעלי הודיע שהוא לא פותח סניף של בית דין רבני. בשיחה הראשונה הוא חתך: "נורית, הסגמנט הזה נגמר. אני מנתק."
בחיים שלי ושל איתן שום דבר לא השתנה, חוץ מהעובדה שכל ניסיון לחלק את ההכנסות שלי פסק אחת ולתמיד.
ככה נסגר ארגון הצדקה המשפחתי על שם התלוש שלי: הטלוויזיה חזרה למלאי, המאזדה נמכרה לקונה אחר, והנכס היחיד שנשאר בסאגה היה צנצנת ריבה ריקה.
