אני עובדת כאחות מיון בבית החולים "וולפסון" בחולון כבר עשרים ושתיים שנה וחשבתי שראיתי הכול. אבל את המשמרת שבה הביאו אלינו את חנה מזרחי, לא אשכח בקרוב.
השכנה מצאה אותה — דפקה בבוקר לבקש קצת סוכר, והדלת התברר שלא הייתה נעולה. הזקנה שכבה במטבח ליד כיסא הפוך, לידה כדורים מפוזרים ונעל בית שחוקה עד חורים. בחוץ בדיוק חילקו לחם לחנויות, שמעתי את המשאית מרעישה ברחוב ז'בוטינסקי כשהאמבולנס הגיע למיון. באוויר של המסדרון היה ריח כמו תמיד אצלנו — חומר חיטוי וקפה ממכונה בקומה השנייה שתמיד מתקלקלת.
עד שהרופא התורן הספיק להסתכל בתיק הרפואי, התברר: המרשמים נכתבו עוד באביב, וחצי מהם לא מומשו. לקרדיולוג היא נרשמה פעמיים — לא הגיעה אף פעם. הקולגה מהמשמרת הלילית סיפרה לי, בזמן שגלגלנו את האלונקה: כל הלילה אף אחד מהמשפחה לא התקשר לשאול מה שלומה.
הבת — אורלי — אותרה דרך השכנה שנתנה את המספר. הגיעה בתשע, בכפכפים, כאילו יצאה מהבית בלי להתלבש עד הסוף. עצבנית עד כדי כך שאפילו את שלום אמרה בין שיניים.
"אילו תרופות היא לקחה?" שאלתי.
"מאיפה לי, אני לא גרה איתה."
"ויש איזה אבחנות? לחץ דם, לב?"
"היה משהו, אני לא זוכרת איך קוראים לזה."
כששאלתי מתי בפעם האחרונה אמא שלה הייתה אצל רופא, היא משכה בכתפיים והביטה החוצה מהחלון.
המצב הידרדר לנגד עינינו. היה צריך לחבר מכשיר הנשמה, לקרוא לרופא טיפול נמרץ. לאורלי אמרו בפירוש: אנחנו עושים כל מה שאפשר, אבל מאוד קשה.
בערך אחרי שעה הגיע הבן — רון, הוא גר בראשון לציון, זה כארבעים דקות בקו האוטובוס. מהכניסה — ישר על הרופאים:
"למה עוד לא עשיתם כלום?!"
הסבירו לו בשקט: אמא בטיפול, המצב קריטי, הוא הופיע רק עכשיו כי לא ראה את אמו, לפי מילותיו שלו, "זמן מה כבר".
מאז כל חצי שעה מישהו מהם ניגש עם טענות. דרשו בדיקות נוספות, קונסיליום, עוד תרופה — כאילו אפשר לקנות נס במזומן בבית המרקחת בפינת הרחוב.
בצהריים מנהל המחלקה אסף את שניהם במסדרון ואמר בלי כחל וסרק:
"הגוף לא מגיב לטיפול. הפרוגנוזה גרועה מאוד."
רון לא ענה מיד — גלגל בידיים איזו קבלה מבית המרקחת, אחר כך אמר:
"תחזיקו אותה, בבקשה. אחותי טסה מוורשה, היא לא ראתה את אמא שמונה שנים."
הרופא ענה שהוא לא יכול להבטיח כלום — זה לא תלוי בו.
בשעה 13:47 ליבה של חנה מזרחי הפסיק לפעום.
עמדתי ליד העמדה כשמנהל המחלקה יצא למסדרון להודיע למשפחה. אורלי שמעה ראשונה. כוס הקפה שהחזיקה החליקה ונשברה על האריחים — היא אפילו לא ניסתה לתפוס אותה.
"זה באשמתכם," אמרה לרופא. "הרגתם אותה."
המתמחה הצעירה שעמדה לידי החווירה ורצה החוצה למסדרון. מנהל המחלקה נשאר במקום, לא ענה כלום, רק הנהן בקצרה לעובדת הניקיון לאסוף את השברים.
רון בכלל שתק. עמד, לוחץ את אותה קבלה מבית המרקחת אל החזה, כאילו היא יכולה להוכיח משהו.
האחות מוורשה הגיעה למחרת בבוקר — ראיתי אותה אחר כך במכון לרפואה משפטית, כשבאתי למסור מסמכים: אישה גבוהה במעיל שחור לא לפי העונה, ששאלה שוב ושוב אם אפשר לראות את אמא עוד פעם. רון עמד לידה, אחז במרפקה, ומאז לא ראיתי אותו בבית החולים — נעלם אי-שם בין המכון לבית העלמין, כמו שנעלמים אלה שהגיעו מאוחר מדי וכבר לא יודעים מה לעשות עם זה.
כעבור שלושה ימים, כשבאו לקחת את החפצים מהחדר, אורלי הגיעה לבד. ישבה במסדרון על הספסל ליד החלון, הביטה זמן רב בסוודר הצמר הישן של אמה, שקיפלתי לתוך שקית ניילון. אחר כך לקחה את התיק של אמא, התחילה לבדוק את התוכן — מסרק, כרטיס מרפאה, סוכריה מקומטת בעטיפה. ונפל כרטיס ישן מסניף דואר, מקומט, עם מילה כתובה ביד "לשירה" וסכום — אלף וחמש מאות שקל, העברה מהחודש שעבר.
אורלי החזיקה את הפתק הזה זמן רב. אחר כך הוציאה מאותו התיק קבלות על תרופות — אמא קנתה את התחליף הזול ביותר למה שהקרדיולוג רשם לה, חסכה על כל אריזה, ולנכדה, סטודנטית לרפואה שגרה במעונות בבאר שבע, שלחה כל חודש אלף וחמש מאות שקל. בשקט, בלי לספר לאף אחד, חצי שנה האחרונה.
"היא אפילו לא הרשתה לעצמה תרופות רגילות," אמרה אורלי, לא פונה לאף אחד, וקיפלה את שני הפתקים יחד — הקבלה והכרטיס — כאילו רצתה שהם יישכבו זה לצד זה.
בהתחלה היא התקשרה לנוטריון — קבעה תור להעביר על שמה את דירת החדר של אמא ברחוב סוקולוב, שהשכירו בעבר לזרים תמורת ארבעת אלפים שקל בחודש.
"אני לוקחת את זה," אמרה אז, עדיין מחזיקה את הטלפון ליד האוזן.
אבל הניחה את הטלפון וישבה עוד זמן רב עם הפתק בידיים, מחליקה אותו באגודל, כאילו יכלה למחוק את הקמט. ואחר כך חייגה שוב — וביטלה את התור.
את המפתחות של הדירה היא לקחה מהשכנה באותו השבוע. הודתה לה, הושיטה מעטפה עם כסף על הטרחה, אף שזו סירבה.
כעבור שבועיים פגשתי במקרה את אותה שכנה בבית המרקחת מול בית החולים. היא סיפרה: בדירה ברחוב סוקולוב עברה לגור שירה — הנכדה של חנה מזרחי, אותה סטודנטית לרפואה שסבתה כל הזמן הזה שלחה לה כסף בסתר. אורלי בעצמה הביאה לה את המפתחות, בעצמה עזרה להעביר קופסאות, ועל העברת הדירה על שמה שלה לא אמרה אף מילה יותר.
נר על הקבר אורלי מדליקה עכשיו כל יום ראשון. אבל לעתים קרובות יותר היא פשוט נכנסת לדירה ההיא, יושבת בכורסה של אמא ליד החלון — אותה כורסה דהויה, עם משענת יד שחוקה — ויושבת שם שעה-שעתיים, בזמן ששירה מכינה תה במטבח.
