המרפסת בבית ברמת אביב הייתה מוצפת אור של אחר צהריים חם, וריח עוגת השוקולד מהתנור התערבב בריח הקפה שרינה מזגה לשני ספלים. היא הניחה את הספל השני מול הכיסא הריק, בדיוק כמו בכל יום שישי במשך שלושים ושתיים שנה, ורק אחר כך שמה לב שהיא כבר מחזיקה את הסוכרייה שיורם היה זורק לתוך הקפה שלו – שתי קוביות, לא אחת – ומחזירה אותה לקופסה.
יורם נפטר לפני ארבעה חודשים. התקף לב, בבוקר שלישי רגיל, בזמן שקשר שרוכי נעליים לפני הליכה בפארק הירקון. הנעליים עדיין עמדו ליד הדלת. רינה לא הזיזה אותן. היא קונה עדיין את גבינת הצפתית שהוא אהב, ב-14.90 שקל מהסופר בפינת רחוב איינשטיין, ומשליכה אותה לפח ביום רביעי כשהיא מתחילה להסריח.
מיכל, הבת, התקשרה כל יום, לפעמים פעמיים. "אמא, אכלת?" ואז, כמעט תמיד: "בואי תעברי אליי, לפחות לזמן מה." רינה סירבה כל פעם מחדש. הבית הזה, עם הגינה שיורם טיפח ועץ הלימון שהוא שתל כשמיכל נולדה, היה כל מה שנשאר.
באותו יום שישי, כשהטלפון צלצל בארבע, רינה כבר ידעה מי זו.
"אמא, יש לי הצעה," אמרה מיכל, בקול נרגש וזהיר בו זמנית. "דני ואני חשבנו. מה דעתך שתעברי לגור אצלנו? לא לביקור. ממש. יש לנו את החדר הפנוי, ואיתמר כבר בן שמונה, הוא ישמח."
רינה החזיקה את הספל בשתי כפות הידיים. "מיכל, אני…"
"אני יודעת מה תגידי. שאת בסדר, שאת רגילה להיות לבד. אבל אני רואה איך את נראית כשאני מגיעה. חולצה שלא הוחלפה יומיים. הכיריים מכוסים אבק, אמא, את לא מבשלת בכלל."
"אני מבשלת," אמרה רינה, אבל זה יצא חלש מדי אפילו לאוזניים שלה.
השקט בקו נמשך. רינה הביטה החוצה, לעץ הלימון, לפרחי הקלנדולה שהיא משקה כל בוקר בשבע ורבע למרות שאין מי שיראה אותם חוץ ממנה.
"זה בית שלכם, לא שלי," אמרה. "יש לכם חיים משלכם. אני לא רוצה להיות נטל."
"נטל?" הקול של מיכל נסדק. "כשאבא נפטר הרגשתי שאני מפסידה גם אותך, קצת בכל יום."
"תני לי לחשוב," אמרה רינה, וניתקה לפני שמיכל הספיקה לענות, מה שהיא לא עשתה מעולם.
—
בערב, כשדני חזר הביתה, מיכל עוד ישבה עם הטלפון ביד, לא זז ממקומו על השולחן.
"אז מה היא אמרה?" שאל דני, מתיר את העניבה.
"היא אמרה שתחשוב." מיכל שפכה לעצמה יין, לא הציעה לו. "אתה יודע מה זה אומר. זה אומר לא."
"אז ניתן לה זמן."
"זמן?" מיכל הניחה את הכוס בחבטה קלה על השיש. "דני, היא לא אוכלת. שכנה שלה, גברת אשכנזי, התקשרה אליי בשבוע שעבר ואמרה שהיא ראתה את אמא יושבת בגינה בשתיים בלילה, סתם יושבת, בפיג'מה, בחודש דצמבר."
"אז תגידי לה את זה. תגידי לה בדיוק את זה, במקום להציע לה חדר יפה."
"אני לא רוצה להפחיד אותה."
"אולי היא צריכה להיפחד קצת," אמר דני, וקולו עלה בטון שמיכל לא שמעה ממנו כבר זמן רב. "כי אני, אישית, לא בטוח שאני רוצה שאמא שלך תעבור הנה. יש לנו שגרה. יש לאיתמר שגרה. ואת עובדת עד שש, ואני עד שבע, ואיתמר יהיה עם סבתא שמדברת אל כיסא ריק כל בוקר. את חושבת שזה יעזור לה או שזה יעביר את הבעיה לבית שלנו?"
מיכל לא ענתה מיד. היא הסתכלה בכוס היין, בטבעת האדומה שהשאירה על השיש הלבן.
"אז מה אתה מציע? שתישאר שם לבד עד ש… עד מה בדיוק, דני?"
"אני לא אמרתי את זה. אמרתי שאת צריכה לחשוב מה אנחנו מסוגלים לתת, ולא רק מה שנשמע נכון."
מיכל לא ענתה לו באותו ערב. היא עלתה לחדר של איתמר, ישבה על הקצה של המיטה, והביטה בו ישן.
—
למחרת בבוקר רינה ישבה במרפסת עם אלבום התמונות, זה שיורם סידר בקפדנות אחרי כל טיול. בין דפי הפלסטיק המצהיבים – בת ים, החאן בעכו, החתונה של מיכל לפני שתים עשרה שנה, במלון דן פנורמה. בתמונה אחת, טיול לצפון כשמיכל הייתה בת חמש, יורם ישב על שמיכה עם הילדה על ברכיו, ורינה עמדה מאחוריהם עם קומקום שדה ישן, ממתכת מכתימה, שהיא הכינה בו קפה לכולם.
היא זכרה את הקול שלו: "בואי, שבי איתנו, את תמיד מסתובבת ומכינה, תני לעצמך רגע."
היא לא ישבה איתם אז. יש לה תמונה של הרגע שאחרי, שצילם מישהו אחר – היא עדיין עומדת, הקומקום בידה, כולם יושבים בלעדיה.
היא הניחה את האלבום על השולחן וקמה. הקומקום עדיין עמד על המדף העליון במטבח, מכוסה שכבת אבק דקה. היא הורידה אותו, שטפה אותו במים חמים, וגילתה שהוא עדיין דולף מהצד, בדיוק כמו שהיה דולף עשרים שנה. היא לא זרקה אותו אז, לא זרקה אותו עכשיו.
הטלפון צלצל בעשר בבוקר. זו הייתה מיכל, קולה חנוק קצת.
"אמא, אני חייבת לספר לך משהו. אתמול, דני ואני רבנו. הוא אמר שאולי זה לא רעיון טוב, ההצעה. שאולי אנחנו לא מוכנים לזה, עם העבודה ואיתמר וכל זה."
רינה הרגישה את הקומקום קר בידיים שלה. "אז…"
"אז אני רוצה שתבואי בכל זאת," אמרה מיכל מהר, כמעט נחנקת מהמילים. "אני לא יודעת אם זה נכון, אני לא יודעת אם יש לנו מקום נכון בשבילך, אבל אני לא מסוגלת להמשיך לדעת שאת לבד בגינה בשתיים בלילה. גברת אשכנזי סיפרה לי. את יודעת מה זה עשה לי?"
רינה שתקה. היא הביטה בקומקום שבידיה, בטיפת המים שנקוותה ליד המזלג הדולף.
"דני צודק," אמרה רינה לבסוף. "אתם לא צריכים להעביר אליכם בעיה שאני צריכה לפתור לבד."
"אמא, זו לא בעיה, זו את."
"תני לי יום נוסף."
—
באותו לילה רינה לא ישנה. בשתיים בבוקר היא אכן ישבה בגינה, בפיג'מה, בלי מעיל, מביטה בעץ הלימון. היא ידעה שגברת אשכנזי צופה מהחלון, כמו תמיד. הפעם היא לא זזה, לא נכנסה פנימה מיד. היא רצתה לדעת מה היא מרגישה שם, בקור, לבד, בלי אף אחד שיגיד לה להיכנס.
היא הרגישה קור. זה הכל. לא איזו תחושה גדולה או תובנה. רק קור ברגליים היחפות על האבן, ורצון פשוט לקום וללכת פנימה ולישון במיטה חמה, ולא לישון לבד בה.
בבוקר היא התקשרה למיכל.
"אני אעבור," אמרה. "לא כי אני לא מסוגלת. כי אני לא רוצה יותר."
"אמא…"
"תגידי לדני שאני אביא את הכביסה שלי ואת האוכל שלי. אני לא אהיה נטל על השגרה שלכם. אני אבשל בשבילכם ביום שישי, כמו תמיד. פשוט בבית אחר."
מיכל לא אמרה כלום במשך כמה שניות. אז אמרה, "דני יעזור לך לארוז. הוא התעקש. אמר שהוא רוצה להביא את משאית העבודה שלו במקום להזמין מוביל."
—
ביום ראשון, כשמשאית ההובלה של דני – איווקו לבנה, שכורה מחברה ברמת החייל – עמדה מול הבית, רינה ארזה את הקומקום בעצמה, עטופה בעיתון ישן, ואת האלבומים בקרטון שהיה כתוב עליו "כלים שבירים" בכתב היד של יורם, משנה שעברה, מהמעבר לדירה הזאת.
דני עמד בגינה, בוחן את עץ הלימון. "אפשר להעביר אותו, אבל צריך לחפור עמוק, יש לו שורש מרכזי ארוך." הוא כבר הביא את המחפרון הקטן שהוא שאל משכן שלו.
"תעשה מה שאתה חושב," אמרה רינה.
הם עבדו שעה שלמה, דני מזיע בחולצה שהתלכלכה באדמה, רינה מחזיקה את הגזע בזמן שהוא חופר סביב השורשים. בשלב מסוים העץ נטה על צד, ולרגע שניהם חשבו שהוא לא ישרוד את המעבר.
"אולי זה לא רעיון טוב," אמר דני, מנגב זיעה במרפק.
"תמשיך לחפור," אמרה רינה.
—
בבית של מיכל ודני, החדר הפנוי הפך לחדר של רינה תוך שבוע. הקומקום עמד על מדף במטבח החדש, עדיין דולף באותה נקודה. איתמר גילה תוך ימים ספורים שסבתא ערה בשבע בבוקר, ולפני שמיכל ודני קמים בכלל, הוא כבר יושב מולה עם כוס חלב וקקאו, ורינה שוב מוזגת קפה – הפעם לספל שלה, לא לכיסא ריק.
עץ הלימון עמד בעציץ גדול על המרפסת, עלים צהובים בקצוות, לא ברור אם ישרוד. דני בדק אותו כל בוקר, מוסיף מים בכף עץ.
באחד הבקרים, כעבור שלושה שבועות, איתמר בא לשולחן ולעס את הטוסט שלו לאט, ואז שאל, בלי הקדמה, כמו ילדים ששואלים: "סבתא, איך סבא היה שם סוכר בקפה?"
רינה החזיקה את הכף שלה באוויר לרגע. "שתי קוביות," אמרה. "לא אחת. הוא היה מתעקש על שתיים, גם כשהרופא אמר לו שאחת מספיקה."
"למה?"
"כי הוא אמר שקוביה אחת זה עצוב מדי לספל."
איתמר צחק, פה מלא טוסט, ומיכל שנכנסה למטבח באותו רגע עצרה ליד הדלת, לא אמרה כלום, פשוט הביטה בהם רגע לפני שהלכה להביא לעצמה קפה – שתי קוביות סוכר, בלי לשאול למה.
