מרים גולדשטיין שמה לב לזה בהדרגה. קודם כל פשוט הרגישה שמשהו בסדר הרגיל התערער, ורק אחר כך הבינה מה בדיוק.
יום שישי אחר הצהריים היה תמיד היום שלה. כבר מהבוקר היא הייתה מתרוצצת במטבח הקטן שבדירתה ברחוב סוקולוב בחולון, קונה עוף טרי מהאיטליז של יוסי, שמה אותו להשרות במלח לפי השיטה של אמא שלה, מכינה מרק עוף שהריח שלו נדבק לווילונות עד יום ראשון. בשתיים בצהריים הייתה נשמעת מכונית נעצרת למטה, אחר כך הצפצוף המוכר של הזמזם, ובפתח היה עומד תום — גבוה, קצת עייף מהשבוע בעבודה, עם שקית ניילון שתמיד הכילה משהו שהוא קנה סתם, בלי סיבה מיוחדת. פעם קרם יד מהסופר, פעם עוגיות שוקולד שהיא אוהבת מילדות, פעם תרופה נגד כאבי גב שהיא אפילו לא ביקשה.
הם היו יושבים בסלון והזמן טס. תום היה מספר על העבודה בחברת ההייטק, על הרכב שהוא מתכנן להחליף כבר שנתיים ולא מחליף. מרים הייתה מגישה לו עוד מנה ומעמידה פנים שלא שמה לב איך הוא פותח את כפתור המכנסיים העליון אחרי הארוחה. אלה היו השעות השקטות והחמות ביותר בשבוע שלה.
ואז זה נפסק.
בהתחלה הוא התקשר ואמר שביום שישי הזה הוא לא יכול — עומס בעבודה. היא לא ייחסה לזה חשיבות. קורה. בשבוע הבא — שוב עומס. אחר כך "נסחפתי, אמא, סליחה". ואז רק הודעת וואטסאפ קצרה בערב: "מה נשמע? הכל בסדר?" — בלי הסבר למה שוב לא בא.
עברו חודש וחצי. שישה ימי שישי. מרים ספרה אותם כמו סופרים ימים לקראת משהו חשוב, רק שאצלה זה היה הפוך — היא ספרה את הריקנות.
וככל שהוא לא הגיע, כך הצטיירה בראשה תמונה. תמונה לא נעימה, אבל הגיונית, ומההיגיון הזה נהיה רק יותר מפחיד.
שירה. הכלה.
מרים מעולם לא הייתה קרובה אליה במיוחד. לא בגלל שקרה משהו רע — פשוט לא נוצר החום שנוצר לפעמים בין נשים. שירה הייתה מנומסת, מסודרת, תמיד שאלה לשלום, אבל היה בה משהו סגור שמרים פירשה כקרירות. ועכשיו הקרירות הזאת קיבלה משמעות.
"היא מרחיקה אותו," חשבה בלילות, שוכבת בחושך ובוהה בתקרה. "לוקחת אותו לעצמה. קודם עברו לדירה החדשה בפתח תקווה, רחוק ממני. אחר כך ההורים שלה, שאליהם הם נוסעים כל הזמן. עכשיו גם ימי שישי. עוד מעט הוא ישכח לגמרי את הדרך אליי."
היא לא התקשרה לבן שלה עם טענות. הגאווה לא נתנה. אבל הטינה גדלה בפנים כמו עשב שוטה, ומילאה הכל.
שכנה אחת, גברת פרלה מהקומה השנייה, רק שפכה שמן על המדורה.
"ומה חשבת, מרים," היא אמרה, מכווצת שפתיים. "התחתן — וזהו. האישה עכשיו הראשית. גם הבן שלי, ברגע שהתחתן, אני רואה אותו רק בחגים. כלות היום, הן בונות קן משלהן, ואת הזקנות משאירות בצד."
מרים הנהנה, ובפנים הכל נכווץ. יצא שהיא לא היחידה, שזה חוק הטבע, שכך צריך להיות. אבל זה לא הקל.
היא התחילה לישון פחות טוב. הפסיקה לבשל מרק בימי שישי — בשביל מי? הדירה שפעם הריחה ממרק עוף, עכשיו הריחה רק מתרופות ומזקנה. היא תפסה את עצמה מדברת עם התמונה של בעלה על הקיר — אבנר נפטר לפני תשע שנים, וברגעים קשים היא חיפשה אותו בעיניים מתוך הרגל.
"אתה רואה, אבנר," היא אמרה חרישית. "גידלנו, גידלנו, ובסוף גידלנו למשפחה זרה."
הכל השתנה ביום שלישי רגיל ושיחה מקרית לגמרי.
מרים הלכה לקופת חולים ברחוב ויצמן, לקבוע תור לרופאה המשפחתית, לחדש מרשם. בקבלה הייתה תור, והיא ישבה על כיסא פלסטיק קשה ליד אישה מבוגרת בסוודר סרוג. האישה נראתה חלשה, נשמה בכבדות, ומרים שאלה מנימוס אם היא צריכה עזרה.
"תודה, מותק," השיבה זו. "אני רק צריכה לשבת, הרגליים לא מחזיקות אותי. טוב שהביאו אותי, אחרת לא הייתי מגיעה."
מילה במילה, נפתחה שיחה. את האישה קראו רוזה כהן, היא הייתה בת שמונים ומשהו, גרה לבד — הבן שלה עבד במשמרות בפלטפורמת קידוח בים, בבית היה לעיתים רחוקות.
"איך את מסתדרת לבד?" שאלה מרים בדאגה. "לסופר, לבית מרקחת, לרופא?"
"יש אנשים טובים," השיבה רוזה, ופניה כאילו התאורו. "חבר של הבן שלי עוזר. כל יום שישי מגיע. פעם קניות, פעם מתקן משהו בבית, פעם, כמו היום, מסיע לרופאים. אדם זהב. בטח יש לו אמא, והאמא שלו בטח גאה שגידלה בן כזה."
מרים הנהנה בנימוס, שמחה בשביל האישה, וכמעט הייתה שוכחת את השיחה הזאת, אילולא רוזה הוסיפה:
"קוראים לו תום. חודשיים כבר הוא מגיע אליי, מאז שאבי שלי יצא לפלטפורמה. ממש לא יודעת איך להודות לו."
מרים קפאה.
תום. חודשיים. בימי שישי.
הלב הלם חזק ומהיר. היא לא הצליחה להוציא מילה, פחדה להבריח, לטעות, להאמין מוקדם מדי.
"…הוא לא גבוה, גדול כזה? רכב אפור?" הקול רעד.
רוזה הביטה בה בהפתעה.
"גבוה, כן. ורכב אפור. מאיפה את יודעת?"
מרים כיסתה את הפה בכף היד.
"זה… זה הבן שלי," לחשה. "תום."
עכשיו רוזה הייתה זו שהופתעה. ואז הצליבה את ידיה היבשות:
"אלוהים אדירים! את אמא שלו! איזה בן גידלת, מותק! הוא בכלל לא מדבר על עצמו. מגיע, עושה הכל, שותה תה ונוסע. לא ידעתי כלום. אבי שלי חבר שלו מכיתה א', הם כמו אחים. אז אבי לפני שיצא לפלטפורמה ביקש ממנו: תשגיח על אמא שלי, בזמן שאני לא כאן. ותום שלך משגיח. כל יום שישי, בלי החמצה."
מרים ישבה ובכתה ממש בתור, בלי בושה. אחות מהקבלה יצאה לשאול אם משהו קרה לה. אבל לא קרה לה כלום רע. היא התביישה.
כל השבועות האלה היא חשבה על הבן שלה דברים רעים. האשימה את הכלה. הקשיבה לגברת פרלה ולמילים הארסיות שלה. ובזמן הזה תום קם ביום החופש היחיד שלו, נסע דרך כל תל אביב לאישה זרה, תיקן לה ברזים, הסיע אותה לרופאים, ישב איתה על כוס תה כדי שלא תרגיש בודדה. ושתק. לא סיפר לה, כנראה גם לאשתו לא התפאר. פשוט עשה.
היא חזרה הביתה המומה. רצתה להתקשר מיד לבן שלה, אבל לא ידעה איך להתחיל. איך להסביר מה חשבה? הבושה הייתה עד דמעות.
ובשבת בערב צלצלו בדלת.
בפתח עמדה שירה. בידיים היא החזיקה מגש מכוסה במגבת נקייה. מתחת למגבת נדף ריח של עוגה טרייה מהתנור.
"מרים, שלום," אמרה הכלה, והקול שלה היה נסער בצורה לא רגילה. "אפיתי עוגת תפוחים. אפשר להיכנס?"
הן ישבו בסלון. שירה הניחה את העוגה על השולחן, אבל לא נגעה בתה. שתקה זמן ארוך, סובבה בידיים את קצה המגבת, ואז דיברה.
"אני יודעת שנפגעת. שתום הפסיק להגיע בימי שישי. הוא סובל נורא, אבל לא יודע להסביר, הוא לא יודע לדבר על דברים כאלה. ואני רואה שאת מתרחקת, ואני כבר לא יכולה לשתוק."
מרים רצתה לקטוע, לומר שהיא כבר יודעת הכל, אבל שירה הרימה יד.
"תני לי לגמור, אחרת לא אעז יותר. יש לתום חבר, אבי, הם ביחד מכיתה א'. לאבי נשארה אמא לבד, זקנה מאוד, ואבי צריך לנסוע לעבודה בפלטפורמה, חוסכים כסף לדירה, נולדה להם בת. והוא לא מצא את מקומו — איך לעזוב את אמא. ותום אמר לו: תיסע, אני אשגיח. וכך הוא משגיח. כל יום שישי נוסע אליה. ולנו לא רצה לספר, כי…" שירה נעצרה, ואצבעותיה לפתו את המגבת חזק יותר. "כי זה הסיפור של אבי, צרה של מישהו אחר. הוא לא רצה להתפאר בצרה של מישהו אחר, כאילו עושה טוב בשביל הראווה. הוא בכלל חושב שאם מספרים על משהו טוב, זה כבר לא לגמרי טוב. אז שתקנו. ויצא שפגענו בך. סליחי לנו, מרים."
מרים הביטה בכלה — באישה הסגורה, ה"קרה", שהגיעה עם עוגה לבקש סליחה על משהו שלא הייתה בו אשמה שלה. וראתה עכשיו אדם אחר לגמרי. לא יריבה. אלא אישה שאוהבת את הבן שלה ודואגת לה, לחמותה, שפחדה להטריד אותה בסיפור זר.
היא הושיטה יד מעבר לשולחן וכיסתה את אצבעות שירה בכף ידה.
"לא צריך," אמרה חרישית. "אל תתנצלי. את לא אשמה בכלום. וגם תום לא אשם בכלום. אני זו שהמצאתי לעצמי מי יודע מה, זקנה טיפשה."
וסיפרה על קופת החולים, על רוזה כהן, על איך גילתה את האמת מאדם זר. שירה הקשיבה ופעם צחקה, פעם ניגבה עיניים.
"תדעי מה," אמרה מרים כששתיהן קצת נרגעו. "תגידי לתום ככה. שכשאבי יחזור מהפלטפורמה, שיביא אותו אלינו לארוחת שישי. ואת אמא שלו, רוזה, גם. למה שהיא תשב לבד בימי שישי? אני אבשל. הידיים שלי כבר מתגעגעות לבישול. נהיה ביחד. גם לי יהיה יותר עליז, וגם להם יהיה יותר חם."
שירה הביטה בה בהפתעה כזאת ובהכרת תודה כזאת, שמרים שוב רצתה לבכות — אבל הפעם אחרת.
"באמת אפשר?" שאלה הכלה.
"למה לא. השולחן גדול. יש מקום. מה צריך לאדם בודד? שמישהו יחכה לו. אז נחכה. כולנו ביחד."
בשישי הבא תום הגיע. כמו פעם — עם שקית שהכילה עוגיות שוקולד. הוא עמד בפתח לא יודע איך להתנהג, ומרים פשוט חיבקה אותו, חזק, כמו כשהיה ילד קטן.
"טיפש גדול שלי," אמרה לתוך הכתף שלו. "למה שתקת."
שום דבר לא נפתר בבת אחת. רוזה נשארה עדיין חלשה, אבי נשאר עדיין בפלטפורמה, והחיים נשארו לא פשוטים כמו אצל כולם. אבל הופיע העיקר — הצעד הראשון. כעבור שבועיים סביב השולחן של מרים ישבו כבר חמישה, והמטבח הריח כמו פעם, בזמן שאבנר עוד היה בחיים. תום פתח את כפתור המכנסיים העליון אחרי המנה השנייה, בדיוק כמו תמיד, ומרים העמידה פנים שלא שמה לב, בדיוק כמו תמיד. רוזה שברה חתיכה מהעוגה, טעמה, והנהנה לעצמה.
"לא לחינם לקחו אותי אז לקופת חולים," אמרה, וליקקה את האצבעות. "לא לחינם."
