Lewis Simmons

האוטובוס עצר בתחנת הדלק ארבעים קילומטר דרומית לבאר שבע. השעה הייתה חמש וחצי אחר הצהריים, החום של אוגוסט הכה בגג הפח, ואני — אלמן בן שבעים ושלוש —

בבוקר שאחרי הלוויה של בעלי, כשהדמעות עוד לא יבשו על הלחיים, חזרתי הביתה לנתניה וגיליתי שמנעול הדלת הוחלף. אחיו של יונתן, איתן, פתח את הדלת בחיוך קר. "רק

אף פעם לא הרגשתי צורך לנהוג. באמת. כשיש לך גבר שאוהב לנהוג, שאוהב להחזיק את ההגה בשתי ידיים ולשרוק שירים של אריק איינשטיין בזמן שהוא מחליף נתיבים —

אני גר בבניין הזה שלוש עשרה שנה. דירה קטנה בקומה הרביעית, מרפסת שצופה לחנייה. יושב שם בערבים, מקלף גרעינים שחורים, רואה את השכנים חוזרים מהעבודה. רובם לא אומרים

הזרעים של אמא אני גר ברחוב המרוצף בשכונת בת גלים בחיפה מאז שיצאתי לפנסיה, עם הכלב שלי, רקס. הבוקר, כמו בכל בוקר כבר שתים־עשרה שנה, יצאתי איתו לסיבוב

הנכדים שלי רעבים, את חיה כמו מלכה באמצע יולי, בשלושים ושמונה מעלות, גיליתי שאני לא סופרת נכון. עמדתי במזווה בדירה שלנו באשדוד, ברובע י"א, וספרתי קופסאות שימורים בפעם

אני עובד במרפאה וטרינרית ברחוב אבן גבירול בתל אביב כבר שתים עשרה שנה. במשך הזמן הזה ראיתי כלבים עם אבנים בכיס המרה, תוכים שצורחים קללות ברוסית, ולא מעט

— ביטלתי את הטיסות, לירון. אמיר אמר את זה בלי להרים את העיניים מהטלפון. לירון עמדה יחפה על השטיח בסלון, בידה הימנית בגד ים חדש בצבע טורקיז שעוד

בערב שישי אחד, בסוף משמרת של ארבע עשרה שעות, הגעתי למגדל *סי וואן* בהרצליה פיתוח. אני עובד בחברת האבטחה של המתחם כבר שבע שנים. הפנטהאוזים שם — לא

מעולם לא חשבתי שבגיל 58 אמצא את עצמי במבחן קבלה, במיוחד לא אצל גבר שאמור להזמין אותי לארוחת ערב. קוראים לי אורית, יש לי עסק קטן לניקיון בתים