Lewis Simmons
חזרתי הביתה באחת־עשרה בלילה, אחרי משמרת כפולה במחלקה הכירורגית. הרגליים זמזמו, הגב כאב, וכל מה שרציתי זה להוריד את הקלוקסים ולשטוף את הפנים. המזגן בחדר המדרגות לא עבד,
— יואב, תגיד, אתה מאמין בניסים? הוא הרים את המבט מהרובה המפורק ששכב על שולחן העבודה במחסן. השפם שלו התעוות קלות. תמיד ככה — דווקא כשהוא מנסה להתרכז,
יוסף ביקש מאמיר דבר אחד, הבקשה האחרונה: — תביא לי את פז, אמיר. תן לי להיפרד ממנו. אבל אל תכריח אותו להיכנס לסל־קרייר, תדבר אליו יפה. הוא מבין
בניין המגורים בחיפה היה חדש, כמעט מבריק, אבל באוויר עמדה לחות כבדה של אוגוסט. יואב ירד במעלית כשבוני, ג׳ק-ראסל קטן ורועד, צמוד אליו. הדלת נפתחה אל הלובי הממוזג
נעם שלי הופיע אצלי בפתח תקווה באחד באפריל, בחמש וחצי אחר הצהריים. מאחוריו עמדו אלי בת השבע ואיתן בן החמש, כל אחד אוחז במזוודה הקטנה שלו. הם לא
אישה עם תיק בד מלא תרופות הגיעה למוסך שלי ביום רביעי אחר הצהריים, ואמרה "אני צריכה נסיכה" שלוש פעמים עד ששמתי לב שהיא כבר עומדת ליד שולחן העבודה.
בריחה הביתה באחד־עשר בלילה, רינה ישבה במטבח של אחותה אורית בפעם התשיעית ברציפות. הספל החמישי של תה עם נענע כבר התקריר לגמרי. היא לא הצליחה להוריד מהראש משפט
כשהתחתנתי עם יואב, ידעתי שהמשפחה לעולם לא תהיה הכי רגילה. ליואב היה כבר בן מנישואיו הראשונים. אומיר היה בן עשר כשהכרנו, ובאותה תקופה הוא נראה רגוע, מנומס ואפילו
הבוקר התחיל כמו כל בוקר אחרון. השעה הייתה ארבע וחצי לפנות בוקר, והגשם תופף על התריסים של הדירה הקטנה שלי בקומה השלישית. רק שאני לא הצלחתי לקום. הגוף
בחיים לא חשדתי שזאת היא. חשבתי שזאת סתם אישה מבוגרת שגרה לבד, רבועה וסגורה כמו הדלת שלה. עשרים שנה גרנו אחת ליד השנייה, ובקושי החלפנו עשר מילים. בוקר