לרות סגל היה תיק ניילון אחד, ישן, עם ידית שנקרעה ותוקנה בדבק. בתוכו היא שמה כל בוקר שלושה דברים: תרופות ללחץ דם, מחברת עם דפים מקומטים, ותמונה קטנה של הבעל שלה, ז'אק, שנפטר לפני שמונה שנים. היא הייתה בת שבעים ואחת, גרה לבד בדירת שלושה חדרים ברחוב הגפן בבת ים, קומה שנייה בלי מעלית, והברכיים שלה כבר לא אהבו את המדרגות.
בבוקר יום שלישי היא ירדה לקופת חולים ברחוב בלפור לבדיקת דם. האחות, נורית, לקחה ממנה את הזרוע בעדינות, ורות הביטה בתקרה כמו תמיד כשהמחט נכנסת. ליד הכיסא שלה ישבה אישה צעירה עם תינוק בעגלה, והתינוק בכה כל הזמן שהמכונה ליד הדלת עשתה רעש. רות חייכה לאישה, לא כי היה לה כוח לחייך, אלא כי זה מה שעושים כשמישהו נראה עייף יותר ממך.
מה שאף אחד בתור לא ידע: לפני שבוע רות קיבלה תוצאות בדיקה שהיא עדיין לא סיפרה לאף אחד. לא לבת שלה, שירי, שגרה בחיפה ומתקשרת פעם בשבוע. לא לשכנה, גברת אסתי, שמשגיחה על הבית שלה כשהיא נוסעת. רופא המשפחה, ד"ר בירן, אמר לה במילים זהירות שהכליות שלה מתפקדות בשישים אחוז, ושהיא צריכה להתחיל מעקב צמוד, אולי בהמשך דיאליזה. רות הקשיבה, הודתה לו, ובדרך הביתה קנתה עוף בסופר ולא בכתה אפילו פעם אחת.
היא כתבה במחברת שלה, בכתב יד רועד: "אלוהים, אני שמה את הגוף שלי בידיים שלך. אני לא מפחדת מהמוות, אני מפחדת שאהיה נטל." זו הייתה התפילה שלה, מילה במילה, כל ערב לפני השינה, מאז שז'אק הלך.
ירדן, נכדה בת עשרים ושתיים, למדה סיעוד באוניברסיטת תל אביב והתנדבה פעם בשבוע במרפאה ברחוב בלפור, בדיוק במסגרת של הפרקטיקום שלה. היא לא ידעה שסבתה מגיעה לשם. באותו יום שלישי היא עברה בין הכיסאות עם לוח סד"נ, ופתאום ראתה אישה מבוגרת עם תיק ניילון מוכר, זה עם הידית המודבקת שהיא זוכרת מכל ארוחת שישי אצל סבא וסבתא. "סבתא?" היא אמרה, וזה לא יצא לה כמו שאלה, יצא לה כמו נשימה.
רות הסתובבה, ולרגע לא ידעה מה לעשות עם הידיים שלה. "ירדנ'לה. מה את עושה פה בבגדים כאלה?"
"אני מתנדבת פה, את יודעת את זה. אבל את — למה את פה? למה לא סיפרת לי שיש לך בדיקות?"
"זה כלום. בדיקת דם רגילה."
ירדן הביטה בתיק בידיים של סבתה, ומשהו בה נדלק, כי היא ראתה את השם על הניילון הדבוק לתיקיית מסמכים — "מרפאת נפרולוגיה". היא לא שאלה עוד. היא הלכה למחשב בתחנת האחיות, בדקה עם קוד הגישה שלה כמתלמדת, וראתה את התיק. שישים אחוז. מעקב צמוד. תור שרות ביטלה פעמיים.
באותו ערב ירדן לא נסעה הביתה. היא נסעה לרחוב הגפן, עלתה בשתי קומות עם הברכיים הצעירות שלה, ודפקה על הדלת שהייתה תמיד פתוחה בשבילה.
"למה ביטלת את התור אצל ד"ר בירן פעמיים?" היא שאלה בלי שלום.
רות שמה קומקום על האש. "כי אין לי מי שייקח אותי. שירי בחיפה, את בקמפוס עד שש. אני לא רוצה להטריח אף אחד."
"את חושבת שאת נטל."
זו לא הייתה שאלה, וזה הכעיס את ירדן יותר משהיא ציפתה. היא ישבה על הכיסא ליד השולחן, אותו שולחן שעליו אכלה חומוס עם סבא בכל שישי עד שהוא נפטר, והוציאה מהתיק שלה פנקס.
"תקשיבי לי טוב. אני אקח אותך לכל תור. אני כותבת את זה עכשיו, בתאריכים." היא כתבה: יום רביעי, שבעה באוקטובר, שעה תשע בבוקר — ד"ר בירן. "אם תבטלי את זה, אני אבוא לפה ואגרור אותך פיזית לקליניקה. את שומעת אותי?"
רות ניגבה את הידיים במגבת המטבח, איטי מדי בשביל תנועה שאמורה להיות פשוטה. "אני לא רוצה שתפספסי לימודים בגללי."
"סבתא. אני לומדת סיעוד בגלל אנשים כמוך שמסתירים דברים כי הם חושבים שהם עול. אם תמשיכי להסתיר, הכליות שלך לא ישאלו אותך אם זה נוח לירדן."
היה שקט. הקומקום שרק.
בשבועות שאחרי, ירדן לקחה את סבתה לכל בדיקה. היא ישבה איתה בהמתנה, שאלה את הרופא שאלות שרות לא הייתה מעזה לשאול, וכתבה הכול במחברת חדשה שהיא קנתה במיוחד — "המחברת של סבתא", כתוב על הכריכה בטוש כחול. גברת אסתי, השכנה, התחילה לעלות לבקר פעם ביומיים עם מרק, ולא ביקשה כלום בתמורה חוץ מלשבת רבע שעה ולשמוע איך היה בבדיקה.
שירי הגיעה מחיפה בסוף חודש, אחרי שירדן התקשרה אליה ואמרה לה בלי לרכך: "אמא שלך מסתירה שהיא חולה כי היא לא רוצה להיות נטל עלייך. אם תמשיכי להתקשר פעם בשבוע ולסגור שיחה תוך שש דקות, את תפספסי את זה." שירי בכתה בטלפון, ואז הזמינה כרטיס לרכבת לתל אביב לאותו סוף שבוע.
ביום שבו שירי הגיעה, שלושתן — רות, שירי, ירדן — ישבו סביב אותו שולחן ברחוב הגפן. שירי הוציאה מהתיק שלה מסמך: העברת ייפוי כוח רפואי, שהיא הכינה עם עורך דין בחיפה בשבוע שעבר, בלי לספר לאף אחד, בדיוק כמו שרות לא סיפרה על הבדיקה. "אני רוצה שתחתמי על זה," אמרה שירי לאמה. "לא כי אני חושבת שאת לא מסוגלת להחליט בעצמך. אלא כי אני רוצה שיהיה כתוב, בשחור על גבי לבן, שאני ואת ביחד בזה. שאת לא לבד יותר עם התיק הזה."
רות הביטה בדף. היד שלה רעדה כשהיא לקחה את העט, לא מפחד, אלא מזה שמישהו סוף סוף אמר בקול את מה שהיא כתבה במחברת שלה בלילות. היא חתמה. אחר כך היא פתחה את התיק הניילון הישן, הוציאה את התמונה של ז'אק, והניחה אותה על השולחן בין שלושתן.
"תשמרו על זה בשבילי," היא אמרה. "כדי שכשאני אצטרך לשכוח משהו, מישהו אחר יזכור."
בשבוע שאחרי, ירדן קנתה תיק חדש לסבתה — לא ניילון, בד כחול עם רוכסן חזק — ותפרה על הכיס הקדמי פתק קטן: "התור הבא: יום רביעי." רות שמה בו את התרופות, את המחברת, ואת התמונה. הידית הישנה עם הדבק היא לא זרקה. היא שמה אותה בארון, לצד תיק העבודה הישן של ז'אק, כי יש דברים ששומרים לא בגלל שצריך אותם, אלא כי הם מספרים איפה היינו.
