היא נכנסה למרפאה שלה בשעה שבע וחצי, לפני שהמזכירה בכלל הגיעה. מירב לוינגר, בת חמישים ושתיים, רופאת שיניים עם שלושים ושתיים שנות ותק, עדיין החזיקה מפתח משלה למרפאה שהקימה ומכרה לפני עשר שנים לשותף הצעיר שלה, ד"ר עידו ברקוביץ'. היא באה מוקדם כי הבדיקות האחרונות חזרו אתמול בערב, ורצתה לשבת רגע לבד בחדר הישן שלה לפני שהיום מתחיל.
הגידול בלבלב. שלב שלוש. הרופאה בבילינסון דיברה בזהירות, עם אותן מילים מרוככות שרופאים משתמשים בהן כשאין הרבה נחמה להציע. מירב הקשיבה, שאלה שלוש שאלות טכניות על אחוזי הישרדות ופרוטוקולי טיפול, ואז נסעה הביתה ברחוב אבן גבירול תחת אורות הרחוב הכתומים, עצרה במכולת של אבו-ראשד וקנתה חלב וביצים כאילו זה יום רגיל.
עכשיו היא ישבה בכיסא הרופאים שלה, זה עם המשענת השבורה שאף אחד לא טרח להחליף, והביטה בתמונה הקטנה על המדף – היא וארבעה מתמחים, מלפני חמש עשרה שנה, כולם צעירים ומיובזים בחלוקים לבנים.
בשמונה ורבע נכנסה שירן, המזכירה, עם קפה מהקיוסק למטה. "בוקר טוב ד"ר לוינגר, לא ידעתי שאת מגיעה כל כך מוקדם."
"היה לי משהו לסדר," אמרה מירב.
היא לא סיפרה לשירן על הגידול. לא סיפרה גם לעידו, שהגיע בשמונה ועשרים עם התיק שלו ופתח את החדר הראשון. במשך היום היא עבדה כרגיל – שתי סתימות, ניקוי אבנית, בדיקה שגרתית לילד בן תשע שבכה כשראה את המקדחה. בין מטופל למטופל היא כתבה ברשימה קטנה: לדבר עם נטע, לדבר עם עורך דין, לדבר עם עידו.
נטע היא הבת שלה, בת עשרים ושמונה, גרה בתל אביב עם החבר שלה ועובדת במשרד פרסום. מירב לא ראתה אותה כבר שלושה חודשים – לא מריבה גדולה, סתם ריחוק שקט שנוצר מאז שנטע עברה לדירה החדשה ומירב הפסיקה לשאול שאלות.
בערב, אחרי שהמרפאה נסגרה, מירב נשארה. היא ביקשה מעידו לשבת איתה רגע במשרד הקטן מאחורי חדר ההמתנה.
"אני צריכה לספר לך משהו," היא אמרה.
עידו, בן שלושים ושבע, הביט בה מעל המשקפיים שלו. "את בסדר? נראית עייפה כל היום."
"יש לי סרטן לבלב. שלב שלוש." היא אמרה את זה בלי סיבוב מילים, כמו שהיא הייתה מודיעה על שינוי בלוח הזמנים. "הרופאה נותנת לי בין שישה לשנים עשר חודשים, תלוי איך אני מגיבה לטיפול."
הוא לא ידע מה להגיד. הוא הרים יד וכיסה את הפה שלו, ואז הוריד אותה שוב. "מירב, אני… מתי גילית?"
"אתמול."
"את כבר עבדת היום? עם המטופלים?"
"מה הייתי אמורה לעשות, לשבת בבית ולבכות?" היא שתקה רגע. "אני צריכה לבקש ממך משהו, ואני לא רוצה שתגיד כן רק כי אתה מרחם עליי."
זה היה הרגע שהכול השתנה. לפני עשר שנים, כשמירב מכרה לעידו את חמישים האחוז שלה במרפאה, היא נשארה עם הזכות לחדר הטיפולים הישן שלה ועם תואר "יועצת בכירה" שלא באמת עשה כלום מלבד לתת לה סיבה לבוא. עכשיו היא רצתה משהו אחר: היא רצתה שעידו יקח על עצמו את הטיפול המלא בנטע – לא כספית, נטע לא הייתה זקוקה לכסף – אלא שהוא, כמי שהיה כמו אח גדול לנטע מאז שהיא הייתה בת שמונה עשרה ועבדה בקיץ במרפאה, יהיה זה שדואג שנטע לא תישאר לבד בזמן שמירב תעבור את מה שצפוי לה.
"תבקש ממנה לבוא לפגישות איתי," אמרה מירב. "היא לא תבוא בשבילי לבד. היא תבוא אם אתה תבקש."
עידו הסכים בלי לחשוב פעמיים, וזה בדיוק מה שהדאיג את מירב – היא ידעה שהוא יסכים לכל דבר עכשיו, מתוך הלם. היא רצתה הסכמה אמיתית, לא הסכמה של מישהו שמפחד להגיד לא לאישה גוססת.
השבועות הבאים היו הטיפול הראשון בבילינסון, שיער שהתחיל לנשור אחרי הסבב השלישי, ונטע שהגיעה בסוף בלי שעידו בכלל הצטרך להתקשר פעמיים. היא ישבה ליד המיטה של אמה בחדר הטיפולים הכימותרפיים, אכלה חטיף במבה מהמכונה במסדרון, ולא אמרה כמעט כלום בפעם הראשונה.
בפגישה השנייה נטע פתחה את הפה. "למה לא סיפרת לי כשגילית?"
"רציתי קודם להבין מה קורה לי."
"את תמיד ככה. עושה הכול לבד ואז מודיעה."
מירב הניחה את היד על שקית העירוי התלויה ליד המיטה, כאילו זה חפץ שאפשר להיאחז בו. "כי כשאבא שלך חלה, ראיתי מה זה עושה למשפחה כשכולם רצים סביב חולה שלא רוצה שירחמו עליו. לא רציתי את זה בשבילך."
"אז מה, במקום זה עשית לי דבר יותר גרוע – גילית עלייך בעצמך שאת חולה, ואפילו לא נתת לי לבחור אם אני רוצה להיות שם מההתחלה."
זו הייתה הפעם הראשונה ששתיהן דיברו ישר על מה שקרה עם אבא של נטע, שמת מהתקף לב פתאומי כשנטע הייתה בת שש עשרה, בלי אזהרה, בלי זמן להיפרד. מירב תמיד חשבה שהיא הגנה על נטע מהיגון הארוך. עכשיו היא הבינה שהיא רק לימדה אותה שאובדן תמיד בא בלי הזמנה.
ד"ר עידו ברקוביץ' נכנס לתמונה יותר משהוא תכנן. הוא התחיל להסיע את מירב לטיפולים כשנטע לא הצליחה לקחת יום חופש מהעבודה, וישב איתה בהמתנות הארוכות בבילינסון. יום אחד, בערך בחודש הרביעי, כשמירב הייתה חלשה מדי לנהוג הביתה בעצמה, עידו לקח אותה לביתה ברמת השרון ומצא אותה בוכה במטבח – לא מהכאב, אלא מכעס.
"החברה שלי בעבודה, רונית, סיפרה לי שהבן שלה מכר את הדירה של אמא שלו כמעט לפני שהם קברו אותה," אמרה מירב. "ואני חושבת על נטע, ועל המרפאה, ועל מה שיקרה לחמישים האחוז שלי כשאני אלך."
"את חושבת שאני מחכה שתמותי כדי לקחת את החלק שלך?" עידו נשמע נפגע יותר משהיא ציפתה.
"לא חשבתי את זה עד שאמרת את זה," היא אמרה. "אבל עכשיו כשאתה שואל – מה יקרה?"
זו הייתה השאלה שהם לא דיברו עליה במשך כל אותם חודשים – מה קורה לחמישים האחוז של מירב במרפאה. בהסכם המקורי מלפני עשר שנים לא היה סעיף שמכסה מוות, רק סעיף שמאפשר לעידו זכות סירוב ראשונה אם מירב תרצה למכור. עידו, שהיה נאמן אך מציאותי, אמר את מה שהוא באמת חשב: "אני לא רוצה את המרפאה בלעדייך, מירב. אבל אני גם לא יכול לנהל אותה עם שותפה שלא נמצאת, ונטע לא רוצה להיות רופאת שיניים."
זה היה נכון. נטע מעולם לא הראתה עניין ברפואת שיניים, למרות שגדלה בין הכיסאות והמקדחות. היא הייתה טובה בשיווק, לא ברפואה.
בחודש השישי, מירב עשתה שלושה דברים ביום אחד שהפכו את מה שהיה עד אז שיחה מתמשכת לפעולה קונקרטית.
בבוקר היא נסעה למשרד עורכת הדין שלה, עדי מזרחי, ברחוב ויצמן, עם תיק ניילון כחול שהחזיקה כל המסמכים שלה מהעשרים שנה האחרונות. היא חתמה על עדכון לצוואה: חמישים האחוז שלה במרפאת השיניים יימכרו לעידו במחיר קבוע מראש שנקבע כבר עכשיו – שמונה מאות אלף שקל, לפי הערכת שווי עצמאית שהזמינה עוד לפני שהחלה בטיפולים – והסכום יעבור ישירות לחשבון על שם נטע. לא נכס שאמור להתחלק, לא "יורשת שותפה" שתצטרך להתמודד עם עידו על ניהול עסק שהיא לא מבינה בו. כסף נקי, סכום ברור, ושחרור מלא של המרפאה לעידו בלבד.
בצהריים היא נסעה לבנק הפועלים בכיכר המדינה וסגרה חשבון חיסכון ישן שהיה פתוח על שמה לבד עוד מלפני שהתחתנה – שמונים ושבע אלף שקל שהצטברו שם במשך שנים בלי שאף אחד ידע עליהם, אפילו לא נטע. היא העבירה את הסכום ישירות לחשבון של נטע, לא כירושה עתידית אלא כמתנה חיה, עכשיו, עם הודעה קצרה בהעברה הבנקאית: "בשבילך, לא בשבילי."
בערב היא ישבה עם נטע ועידו יחד במטבח שלה ברמת השרון, על השולחן ששלושתם אכלו לידו פעמים רבות בעבר, והוציאה את התיק הכחול. היא הניחה את הניירות על השולחן – העתק הצוואה המעודכנת, אישור העברת הכסף, מכתב מעורכת הדין שמסביר את כל הפרטים.
"אני לא רוצה שתריבו על משהו אחרי שאני אלך," אמרה מירב. "המרפאה שייכת לעידו. הכסף שייך לנטע. אין פה שום דבר שצריך להתווכח עליו, אין שום דבר שאני משאירה פתוח."
נטע הרימה את הניירות, קראה אותם פעמיים, ואז הניחה אותם בחזרה על השולחן. "לא רציתי כסף, אמא. רציתי שתספרי לי דברים לפני שאני צריכה לגלות אותם מעורכת דין."
"אני יודעת. זה למה אני עושה את זה עכשיו, איתך יושבת פה, ולא נותנת לעדי מזרחי להתקשר אלייך אחרי שאני כבר לא פה."
עידו לא אמר כלום במשך זמן ארוך. לבסוף הוא אמר: "לא ביקשתי ממך את זה."
"אני יודעת. זו הסיבה שאני נותנת לך את זה."
חלפו שמונה חודשים נוספים. מירב לא הגיעה לשנה השנייה שהרופאה בבילינסון דיברה עליה כאפשרות אופטימית. היא נפטרה בבוקר חורפי בפברואר, בבית החולים, עם נטע מצד אחד של המיטה ועידו מצד שני, שניהם מחזיקים יד שלא הרגישה כבר כלום.
עברה שנה. נטע עדיין עובדת במשרד הפרסום, אבל עזבה את הדירה עם החבר שלה ועברה לגור לבד ברחוב דיזנגוף, בדירה ששילמה עליה חלק מהכסף מהחשבון של אמה. עידו מנהל את המרפאה לבד, עם שם חדש על השלט בכניסה, אבל השאיר את הכיסא עם המשענת השבורה בחדר הישן בדיוק כמו שהיה, ולא נתן לאף מטופל לשבת עליו. פעם בחודש נטע עוברת שם בדרך הביתה מהעבודה, נכנסת רק כדי לשתות קפה עם עידו במשרד הקטן, ואז ממשיכה הביתה.
התיק הכחול נמצא היום אצל עדי מזרחי, בארכיון, עם תיק סגור וחתום. אף אחד לא צריך אותו יותר.
