Zone 4.0

בבניין ברחוב הרצל בפתח תקווה, בקומה שלישית בלי מעלית, גרה משפחת אבו-רחמון כבר עשרים ושתיים שנה. השכנה מהקומה השנייה גידלה תוכי שצעק "בוקר טוב" בכל שעה של היום,

Носик у Ноа Бен-Ари после наркоза был как ватный — она третий час не могла понять, спит она или нет, а звонок все не умолкал. — Гай, я

אני לא זוכרת בדיוק מתי הבנתי שאני צריכה לברוח. אולי זה היה כשראיתי את המפתחות של האוטו שלו על השיש, ליד קומקום מים שעדיין קטע לרתוח. אולי זה

הבוקר התחיל כרגיל בסטודיו של להקת המחול "בת-ים עילית". רחוב הרצל, קומה שלישית, חלונות ענק שפונים לים. אם עמדת מספיק קרוב לזכוכית, יכולת לשמוע את הגלים נשברים מתחת

אני עדיין זוכרת את הריח של הקפה שנשפך על המפה הלבנה. היה בוקר של יום שישי, חמישה ימים לפני ליל הסדר. עמדתי במטבח של הבית שקנינו לפני אחת־עשרה

Мириам резала лук в мелкую крошку, нож стучал по разделочной доске ровно, без пауз. За окном темнело — начало ноября, дожди в Хайфе шли третий день подряд, и

מרדכי אבוטבול הקים את המספנה הקטנה שלו בנמל אשדוד עוד לפני שהילדים נולדו. שם מתכת חם, זפת, מלח ים – זה היה הבית שלו יותר מהדירה ברחוב הרוגוזין.

הייתי אמור להתחתן עם אישה שמעולם לא ראיתי את הפנים שלה. גם עכשיו, כשאני אומר את זה בקול, זה נשמע לי הזוי. קוראים לי איתמר שגיא, אני בן

בשעה עשר בבוקר, ערב פסח, אבא שלי חנה את הפיג'ו הלבן ליד הבניין שלנו ברחוב ששת הימים, ומהתא האחורי הוציא ארגז פלסטיק ירוק מלא. הוא נראה גאה, כאילו

הסיפור הזה התחיל שונה לגמרי בראש שלי. תכננתי להגיע לחתונה של מיכל, לשבת איפשהו ליד הבריכה, להגיד מזל טוב, לעזוב בסביבות חצות. אבל החיים כותבים תסריטים שאף אחד