**באה לקחת חתול אחד, יצאה עם שניים**
יעל אבן-שושן מעולם לא תיארה לעצמה שבגיל חמישים ושבע היא תמצא את עצמה נוסעת באוטובוס 21 לחולון, עם כלוב נצרים על הברכיים וחתול ג'ינג'י אחד שיושב בתוכו ומביט בה כמו שופטת בבית הדין הרבני.
זה קרה ככה. הבת שלה, מאיה, התחתנה לפני שנה ועברה לגור עם בחור נחמד מקריית טבעון. הבעל, מוטי, נפטר לפני שלוש שנים, בדיוק בשבוע שבו התחילו הגשמים הראשונים. ואז נשארה יעל לבד בדירה ברחוב סוקולוב — שלושה חדרים, מרפסת קטנה, וכל כך הרבה שקט שאפשר היה לשמוע את השעון מתקתק בחדר השני.
היא התחילה ללכת לישון מוקדם. לא כי הייתה עייפה, אלא כי לא היה מה לעשות עם הערבים. הייתה מדליקה טלוויזיה בשביל הקול, אבל אפילו הערוץ הרוסי לא עזר. פעם בשבוע הייתה נוסעת להורים של מוטי בירושלים, משקה את העציצים אצל השכנה מלמעלה, מחזירה ספרים לספרייה העירונית. פעם בשבועיים מאיה הייתה מתקשרת, ובסוף השיחה תמיד שואלת: "אמא, את בסדר שם לבד?" ויעל תמיד עונה: "מה פתאום לבד, יש לי טלוויזיה." וזהו.
יום אחד, בשוק בכיכר העצמאות, היא ראתה אישה מבוגרת עם עגלת קניות וחתול רחוב יושב לידה, אוכל קוביות גבינה צהובה ישר מהנייר. ופתאום היא חשבה: אולי גם אני צריכה מישהו כזה. לא גבר — זה כבר לא. אבל יצור חי שיחכה לה בדלת.
אבל היא דחתה את זה. הרי חתול זה צרות: צריך חול, צריך אוכל, צריך וטרינר, ואם נוסעים לחו"ל — צריך למצוא מי שיאכיל אותו. ובכלל, בגיל שלה כבר לא מתחילים לגדל חיות. זה מה שהיא אמרה לעצמה כשהייתה שוטפת כלים בערב, וכבר גמרה עם זה בשבע ורבע.
ואז, בערך חודש אחרי אותו שוק, היא קלטה שהיא נכנסת כל ערב לאתר של עמותת "תנו לחיות לחיות" ובודקת אם יש חתולים חדשים.
בבוקר יום שני היא קמה, לבשה חולצה נקייה, ואמרה בקול רם לדירה הריקה: "אוקיי. הולכת לראות. רק לראות." והוסיפה, כמו שמדברים אל החתול שהיא עוד לא מכירה: "אבל אני מחזירה אותך הביתה רק אחד. אחד. לא שניים."
במרכז האימוץ ברמת גן היה ריח של אקונומיקה, אוכל יבש וקצת פרווה רטובה. מתנדבת צעירה בשם מיכל, עם שרוולי סווטשירט מופשלים וצמיד כתום של "bring them home" על היד, הובילה אותה בין הכלובים. היא דיברה על כל חתול כאילו מדובר בבן משפחה: זה אוהב שישבו לידו כשהוא אוכל, זה מפחד מכלבים, זו ישנה על הגב עם רגליים למעלה.
– את רוצה חתלתול או בוגר? – שאלה מיכל. – בוגרים יותר רגועים, אבל אף אחד לא לוקח אותם.
– חתלתול אחד, – אמרה יעל. – קטן. כזה שיסתדר לבד.
הן עברו בין שורות הכלובים. יעל ראתה ג'ינג'י שמן, שחור עם כתם לבן על העין, לבנה ופרוותית שנראתה כמו כרית. מיכל פתחה לה כלוב עם ג'ינג'י קטן, והוא מיד נצמד אליה, לקק לה את האצבע, גרגר כמו מנוע של מקפיא ישן. יעל כמעט התחילה למלא טפסים.
ואז, בדרך אל משרד הקבלה, היא עצרה מול כלוב בפינה.
בפנים ישבו שניים. שני חתולים מנומרים, כמעט זהים, עם עיניים צהובות-ירוקות, יושבים צמודים זה לזה כאילו מישהו הדביק אותם בסרט דביק. אחד מהם, קטן ורזה, עלה מיד על הרגליים האחוריות והתחיל למשוך את סורגי הכלוב עם הכפות הקדמיות, כאילו הוא מנסה לשבור את הברזל. השני נשאר מאחור, מביט ביעל עם הראש מוטה, שקט, כמו מישהו שממתין לתורו בקבלת קהל.
– אלה שניים שאימצנו ביחד, – אמרה מיכל. – הם נמצאו מתחת לגשר בכביש גהה, בתוך קופסה של נעליים. הם לא נרדמים אחד בלי השני.
– אני לא יכולה לקחת שניים, – אמרה יעל, ונדה בראשה. – באתי לקחת אחד. אחד. מספיק.
– ברור, – אמרה מיכל, והמשיכה ללכת. – יש לנו עוד חמודים בפינה ההיא.
אבל יעל נשארה.
היא עמדה מול הכלוב, והחתלתול הקטן עדיין משך את הסורגים. השני, זה השקט, עשה צעד אחד קדימה, הוציא כף רגל קטנה מבעד לרווח, ונגע בה. רק נגע. בלי ציפורניים, בלי בכי. כף רגל חמה על מפרק ידה.
יעל הרגישה איך משהו נמס לה בבטן.
– תגידי, – קראה לעבר מיכל, שהתרחקה כבר כמה צעדים, – אפשר אולי להוציא אותם רגע? רק לראות איך הם…
מיכל הסתובבה וחזרה עם מפתח, בלי לומר מילה.
השנייה שהכלוב נפתח, הרזה קפץ החוצה ונצמד ליעל, עלה לה על הכתף, תחב את הראש מתחת לסנטר כמו ילד שחזר מגן חובה. השקט יצא אחריו, התרומם על רגליו האחוריות, הניח את הראש על הברך של יעל ונשאר ככה, עוצם עיניים.
יעל ישבה על רצפת הבטון הקרה של מרכז האימוץ, עם חתלתול אחד על הכתף והשני על הברך, וחשבה על הדירה שברחוב סוקולוב. על השקט שחזר אליה כל ערב כמו מועסק קבוע. על הטלוויזיה הדולקת למי ששומע. על כך שבבוקר היא שותה קפה ומדברת עם שום דבר.
– טוב, – אמרה בקול שקט, יותר לעצמה מאשר למיכל. – שניים.
– את בטוחה? – שאלה מיכל. – אמרת אחד.
– שמעתי מה אמרתי, – ענתה יעל. – עכשיו אני אומרת שניים. מה אני צריכה, פרוטוקול?
היא מילאה טפסים, שילמה ארבע מאות שמונים שקל במזומן, ויצאה החוצה עם מנשא בד כתום ועם שני חתלתולים שנלחמים ביניהם על המקום ליד החלון. באוטובוס 21 בחזרה לחולון, כל הנוסעים שמעו יללות קטנות, וילדה קטנה עם שיער מסולסל קראה לאמה: "אמא, תראי, החתולים של הגברת הזו מתווכחים!" האמא חייכה ליעל בהתנצלות ומשכה את הילדה קרוב אליה.
בבית, השקט לא הספיק אפילו להוריד את הנעליים.
החתלתול הקטן, שכבר קיבל את השם שַׁלוָּה, טיפס על הווילון בסלון תוך עשר דקות ונתקע שם, מסרב לרדת. השקט, שקיבל את השם גּוֹלָן, פתח את ארון המטבח, מצא שקית של אורז, ופיזר את כל קילוגרם על הרצפה. יעל רצה מהסלון למטבח, מהמטבח לסלון, עם מטאטא ביד אחת ורדיד ביד השנייה, וחשבה: איך עמדתי לעבור ליד הכלוב הזה ולחזור הביתה לבד.
בשבועות הראשונים לא היה לה קל. גולן סירב לאכול משעתיים בערך אחרי שהגיעו, ישב בפינת המטבח עם אוזניים שטוחות ולא נגע באוכל היבש שיעל הניחה לפניו שלוש פעמים. שלווה, לעומתו, בכה כל הלילה הראשון, בכי ארוך שנשמע כמו תינוק, עד שיעל, בשתיים בלילה, הביאה את שני הכלובים לחדר השינה שלה והשאירה אותם פתוחים על הרצפה, ליד המיטה. בבוקר היא התקשרה למרפאה הווטרינרית ברחוב ההסתדרות, בטוחה שמשהו לא בסדר עם גולן. הווטרינר, ד"ר פרץ, בדק אותו, אמר שזה סטרס מהמעבר ושייקח כמה ימים. "תני לו זמן," הוא אמר. "הוא לא רגיל שיש לו בית." יעל יצאה מהמרפאה עם חשבון של מאתיים שקל וספק כבד: אולי היא באמת לקחה יותר ממה שהיא יכולה להחזיק. לילה אחד, כשגולן עדיין לא אכל והדירה הייתה מבולגנת מקצה לקצה, היא ישבה על רצפת המטבח ובכתה, לא בטוחה אם בגלל הבדידות שנעלמה או בגלל זו שחזרה בצורה אחרת, עמוסה יותר.
השכנה מלמעלה, גברת רחל, שאצלה יעל הייתה משקה עציצים, ירדה יום אחד לשאול על הריח שעלה במדרגות. כשראתה את שני החתולים, אמרה בגלוי שזה יותר מדי בשביל אישה שגרה לבד, ושיעל צריכה לחשוב על זה שוב. יעל לא ענתה לה באותו רגע. סגרה את הדלת בעדינות, ועמדה בפרוזדור, מקשיבה לצעדים של רחל שנעלמים למעלה.
אבל גולן התחיל לאכול ביום השלישי. קודם מעט, מתוך היד שלה, אחר כך מהקערה. ושלווה הפסיק לבכות בלילה כשגילה שהוא יכול לישון על הכרית ליד הראש שלה. עד סוף החודש הראשון היו לו כבר שני מקומות קבועים בבית — אחד על אדן החלון, אחד על הכורסה הישנה של מוטי, שאיש לא ישב בה מאז שהוא נפטר.
זה היה לפני שנה וחצי.
עכשיו היא קמה כל בוקר ב־5:50 בדיוק, כי גולן התרגל שקמים לפני שהחמה מגיעה לחלון. שלווה יושב על המקרר וצופה בה מגישה אוכל, ואם היא מאחרת בדקה, הוא דופק עם הכפה על דלת המקרר, כמו פקיד שדורש דו"ח. הדירה כבר לא מסודרת כמו פעם: יש צעצועי עכבר מפלסטיק בכל פינה, שמיכת פליס על הספה שכל שערות החתולים דבוקות אליה, ועל החלון, היכן שפעם אף אחד לא ישב, מונחים שני כריות מקופלות — אחת לשלווה, אחת לגולן.
בחודש שעבר היא הייתה אצל נוטריון. ישבה מולו, לבושה בחולצה לבנה, ופתחה לפניו תיקייה עם מסמכים. הוא העיף מבט, ואז שוב, בזהירות.
– את בטוחה? – שאל.
– תכתוב, – אמרה יעל. – הדירה ברחוב סוקולוב נשארת שלי עד סוף ימיי. אחרי, היא עוברת ל"תנו לחיות לחיות" למען החזקת החתולים שלי. ומי שיהיה אחראי עליהם, כל עוד הם בחיים, יקבל מהעיזבון שש מאות אלף שקל. אבל רק כל עוד הם בחיים. אחר כך, הכסף חוזר לעמותה.
הנוטריון כתב. הוסיף סעיף. שאל שוב אם היא רוצה לשנות משהו. יעל נדנה בראשה, חתמה, ולקחה את ההעתק המאושר.
בדרך הביתה היא נכנסה לסופר וקנתה לאחת עשרה שקל וחצי של שימורי סלמון, לחתולים. לא היה לה אכפת שזה עולה יותר ממה שהיא קונה לעצמה.
כשנכנסה לדירה, שלווה ישב על שידה במסדרון, מביט בה כמו מישהו שכבר ראה הכול. גולן בא מהמטבח, רץ אליה, והתחכך ברגליה. היא הניחה את שקית הקניות, התיישבה על הרצפה, ופתחה את הקופסה הראשונה.
– אתם יודעים מה עשיתי עכשיו, – אמרה להם. – אתם אף פעם לא תבינו, נכון?
שלווה פיהק. גולן התחיל לאכול, בקול רם ומרוצה, ראש שקוע בקערה עד שהאוזניים שלו נגעו כמעט בשפתה.
