האישה שקמה והלכה

אני גר בבניין הזה שלוש עשרה שנה. דירה קטנה בקומה הרביעית, מרפסת שצופה לחנייה. יושב שם בערבים, מקלף גרעינים שחורים, רואה את השכנים חוזרים מהעבודה. רובם לא אומרים שלום. האישה הזאת תמיד אמרה.

קראו לה שולמית. גרה בקומה השנייה, לבד. אלמנה, כבר כמה שנים. דלת כחולה עם מזוזה יפה שתמיד הייתה מבריקה. מדי פעם הייתי פוגש אותה בלובי — היא תמיד חייכה אבל העיניים אמרו משהו אחר. לא עצב. משהו לא גמור.

הבן שלה, רונן, היה מגיע פעם בשבוע. אישה צעירה, מיכל, גם היא באה לפעמים — התברר שזו הבת. מגיעים, עוזרים, מדברים בקול רם על תורים לקופת חולים ועל זה שהיא צריכה לשמור את הכסף בצד. יום אחד שמעתי אותה אומרת לרונן: "אני לא בת תשעים." והוא ענה: "אבל גם לא בת ארבעים, אמא."

— — —

הסיפור התחיל להתגלגל בחודש מרץ. שמתי לב ששולמית התחילה ללכת אחרת. ישר יותר. כאילו יש לה לאן להגיע. יום אחד חלפתי ליד הדלת הפתוחה שלה — היא שקלה מזוודה קטנה בכניסה, כזו עם גלגלים, חדשה לגמרי. לידה עמדה כוס קפה קר.

יום אחרי זה שמעתי צעקות. ליתר דיוק, לא צעקות — טונים. מיכל עמדה בלובי, מדברת מהר, משהו על "תשעה ימים", "מי יטפל בילדים", "את יודעת שיש לי קורס בהנהלת חשבונות". הבן שלה הוסיף מהצד: "אמא, זאת הוצאה מיותרת. תשמרי את הכסף לרפואות."

עצרתי. לא כי רציתי לצותת — פשוט חיכיתי למעלית. שולמית אמרה בשקט: "חיכיתי חמישים ושתיים שנה. מצטערת, אבל אני לא יכולה לחכות שמישהו כבר לא יזדקק לי."

היא קנתה כרטיס. לטיול מאורגן לאיטליה. תשעה ימים, מאדם ועד דוד באוטובוס, בתי מלון פשוטים. לא תאילנד, לא הפלגה לקוטב — איטליה. היא אמרה לי פעם במדרגות שהיא ראתה תמונה של פירנצה באיזה ספר מתכונים ישן כשהייתה בת תשע עשרה. שמרה את הדף כל השנים. האשה בת שבעים ושלוש.

— — —

השבוע שלפני הטיסה היה קשה. לא ראיתי את שולמית יוצאת. מיכל השאירה לה מעטפה עם דפים — בטוח איזה מאמרים על פשעים ותאונות בחו"ל. רונן הביא לה פרחים, אבל הפרחים היו צהובים, פרחי "תירגעי". היא הודתה לו, חייכה את החיוך הרגיל שלה, אבל ברגע שהדלת נסגרה ראיתי מהמסדרון שהיא הורידה את האגרטל עמוק למטבח, מאחורי הקומקום. לא רואים, לא שואלים.

בלילה לפני הנסיעה ישבתי במרפסת. האור במטבח שלה דלק עד מאוחר. היא הכינה לעצמה סנדוויץ' וחתכה עגבניה על קרש עץ ישן. התנועות שלה היו מדויקות, לא ממהרות. אשה שהייתה רעבה להרבה יותר מאוכל.

— — —

היא נסעה לפנות בוקר. שמעתי גלגלים. הבטתי למטה — רכב הסעות קטן חיכה בחנייה, ושולמית עמדה לידו עם המזוודה הצהובה שלה וצעיף ורוד. מיכל הגיעה ללוות אותה, אבל היא לא חיבקה. עמדה בפתח הרכב ואמרה: "אם תצטרכי משהו, תתקשרי." שולמית ענתה: "יהיה בסדר, מתוקה." ועלתה לאוטו.

הרכב נסע. מיכל נשארה לעמוד בחנייה עם הסלולרי ביד, גוללת. אולי חיפשה טיסה, אולי חיפשה טעויות. לא שאלתי.

— — —

במשך תשעה ימים לא ראיתי אותה. המנעול של תיבת הדואר שלה התמלא בדפי פרסומת. שליו של השכנים מלמעלה צייץ כל בוקר, ממש מעל הראש שלי. ביום החמישי התקשרה אלי מיכל דרך האינטרקום. שאלה אם ראיתי משהו, אם דיברתי עם אמא שלה. אמרתי לה שלא. היא אמרה: "היא לא עונה לי לוואטסאפ." הצעתי שאולי היא פשוט נהנית. מיכל לא השיבה.

ביום השמיני קיבלתי ממנה תמונה. שלחה לי בוואטסאפ — שולמית יושבת בכיכר קטנה, מחזיקה גביע גלידה, ומאחוריה איזו מזרקה עתיקה. האור היה שקוף כזה, אור של בוקר. היא נראתה רעבה פחות. כתבתי לה "נראה מושלם". היא שלחה בחזרה לבבות. שלושה לבבות. לא אחד. שלושה.

— — —

היא חזרה ביום ראשון בצהריים. שמעתי קולות בחנייה. מיכל ורונן באו לקבל אותה, והפעם להפך — היא זו שפרקה מהאוטו, והם אלה שעמדו ובוהים. המזוודה שלה הייתה כבדה יותר. היא קנתה משהו לדרך. שמן זית, אולי. או יין.

שולמית ניגשה אלי במדרגות באותו ערב. שאלה איך היה, מה שלום השליו. אמרתי לה: "את נראית אחרת." היא צחקה. "אני מרגישה שקיבלתי רשות ממישהי. מעצמי."

שאלתי אם הילדים עדיין כועסים.

היא עמדה רגע בראש המדרגות, עם המפתח ביד. הדלת הכחולה הייתה פתוחה למחצה. "הם יתרגלו," אמרה. "הבאתי להם מתנות. אבל לא התנצלתי. לא על הטיסה, לא על הכסף, לא על זה שהייתי חייבת."

היא נכנסה הביתה. האור במטבח נדלק. שמעתי אותה פותחת את הברז, ממלאה קומקום. וכעבור דקה היא הדליקה רדיו. תחנה של מוזיקה קלה. משהו איטלקי, פוצ'יני אולי. היא לא הגבירה. היא פשוט הניחה לזה להתנגן.

— — —

עמדתי שם עוד רגע. חשבתי על המעטפה עם הדפים שמיכל השאירה לה. על השאלה "מי יטפל בילדים". הנכדים שלה בני שתים עשרה וחמש עשרה. יש להם הורים. יש להם רגליים. מה שהיא נתנה להם חמש עשרה שנה — קייטנות, סירים, הסעות — הפך אצלם לשכר דירה על אהבה. הם לא רעים. הם פשוט התרגלו.

שולמית לא עשתה דרמה. היא לא נאמה. היא קנתה כרטיס טיסה, ארזה מזוודה צהובה, ועשתה בדיוק מה שהייתה צריכה לעשות: הפסיקה לחכות שהחיים ייתנו לה רשות להתחיל.

נכנסתי לדירה שלי. התיישבתי במרפסת. שמתי לב שעל השולחן הקטן לידי עדיין מונח הפתק שלה, זה עם מספר הטלפון שלה שנתנה לי לפני הנסיעה — "למקרה חירום, אבל לא יהיה." קיפלתי אותו. שמתי בכיס.

למטה, ברמזור, טנדר של סופר-פארם צפר פעמיים. ציפור עפה מהאנטנה שעל הגג. קמתי להכין קפה. אולי גם אני צריך לקנות מזוודה. לא לאיטליה — פשוט לאנשהו.