הזרעים של אמא
אני גר ברחוב המרוצף בשכונת בת גלים בחיפה מאז שיצאתי לפנסיה, עם הכלב שלי, רקס. הבוקר, כמו בכל בוקר כבר שתים־עשרה שנה, יצאתי איתו לסיבוב – ועברתי ליד הבית הירוק. הבית שמעבר לגדר של שיחי הוורדים, הבית של שושנה ז"ל, עכשיו של אמוס.
שם, מאחורי חלון המטבח, הכול נראה שקט. אבל פעם, כשרק עברנו לכאן, אמוס היה בן עשרים ומשהו, חזר מהצבא, הסתובב בחולצה לבנה רחבה, ותמיד התווכח עם אמא שלו. לא צעקות – דיבורים. היא ליד השיש עם עלי נענע, הוא מחזיק טלפון, עיניו על המסך, קולו כמו קיר. "אמא, את רואה מה קורה, דירה בחיפה עם נוף לים עולה עכשיו מיליון שקל, יכולנו למכור פה, לקנות שתי דירות. למה את תקועה כמו באיזה קיבוץ?"
שושנה לא ענתה מיד. היא פתחה את הברז, נתנה למים לזרום על העלים, ואז אמרה, "מה שלמדת בבית, אמוס, לא עובר מהר. האדמה הזאת — אבא שלך הביא אותה עם הידיים לפני שלושים שנה." הקול שלה לא רעד, אבל האצבעות שלה סחטו עלה נענע בלי הפסק. משם הבנתי שזה לא ויכוח ראשון.
כמה ימים אחר כך, נתקלתי בה בחנות הזרעים השכונתית. היא בחנה שקיות כמו יהלומן, בלי להסתכל עליי, אמרה: "ראית את אמוס? הוא אומר שאני מכורה לערוגות. אולי הוא צודק. אבל תסתכל, שקית של עגבניות שרי – שמונה שקלים, ובסוף הקיץ יש לי פירות כמו תכשיטים. אי אפשר לקנות את זה בדירה." רקס התחכך ברגלה. היא גירדה אותו מאחורי האוזן, ומשהו במבט שלה נסגר.
הזמן עבר. אמוס התחתן עם בחורה שקטה בשם נועה, עברו לגור בקומת הקרקע, ושושנה עברה לסוכה הקטנה שבקצה החצר – מטבחון, מיטה, ושני עציצי בזיליקום ענקיים. מהחלון שלי בלילות ראיתי אותה יוצאת בגיל שישים פלוס, עם דלי, משקה בזמן שכולם ישנים. פעם, כשירד גשם, היא עמדה מתחת לסככה, ליטפה עלה של לימון, ואז פתאום שלפה טלפון והתקשרה לאמוס. לא שמעתי מה אמרה, אבל היא חייכה – סתם, בלי קהל – והניחה את הטלפון באדן החלון.
בסתיו, לפני שלוש שנים, הבוקר הגיע. לא ראיתי את שושנה יוצאת, שמעתי את האמבולנס. אמוס רץ יחף, נועה החזיקה את הילד, עומר, בן השש. כשחזרתי מהסיבוב, ראיתי אותו יושב על ספסל האבן, מחזיק בידיים מזמרה חלודה ששכחה שם. הוא פשוט ישב, סובב את המזמרה קדימה ואחורה, והסתכל על שורת הבזיליקום שמישהו לא קטף.
בחורף, הדשא צמח פרא. אמוס לא נגע. נועה ביקשה ממני עזרה עם צינור סתום, ואז סיפרה: "הוא הולך בלילה, פותח מגירות, מוצא פתקים של אמא שלו. 'גזם את הוורדים בסוף טבת', 'הזרעים של הצנונית נמצאים בקופסת הפח עם המכסה האדום'. הוא שם את הפתקים בארנק ויוצא החוצה, עומד ליד הגדר, בלי מעיל." היא לא חיפשה רחמים, רק מידע. נתתי לה מספרים של בעלי מקצוע.
ואז הגיע מרץ. לקחתי את רקס מוקדם, עוד לפני שהשמש עלתה לגמרי, והדלת של המחסן של אמוס נפתחה. הוא יצא עם קופסת פח אדומה – בדיוק אותה קופסה – והניח אותה על שולחן העץ הרעוע. נועה הוציאה קפה, עומר ישב על הרצפה, ואני, מאחורי הגדר, שמעתי את אמוס: "תראה, עומר. זה דף בכתב יד של סבתא. היא מספרת פה על עגבניות שרי. על הגזר הדק. על המלפפונים שהיו קונים אצלה ישר מהשקית." ואז הוא פתח שקית נייר, שפך זרעים על כף היד, וקרא: "שמונה שקל, עומר, שמונה שקל. והגזר – שישים אגורות לזרע. היא שמרה הכול."
הם התחילו לעבוד. אמוס חפר, נועה סימנה תלמים, עומר פיזר זרעים. לא דיברו הרבה. פעם, כשאמוס דחף שתיל פלפל, הוא עצר, הסתכל עליי, ואמר: "שמע, שכנה, אם אתה רואה שאני שוכח להשקות – תגיד לי. לא רוצה שתתייבש." הוא פשוט חיכה שאני אענה. עניתי: "אני אפילו אביא צינור." והייתה דקה של שקט, רק צליל של מים מטפטפים.
בקיץ, חצר הבית השתנתה. עגבניות שרי כיסו את הסטנדר, עלי נענע מילאו עציץ, ומתחת לסככה – אותה סככה – עומר קטף תרמילים של אפונה ואכל ישר. אמוס סיים לעבוד במשרד, חזר, החליף בגדים, וירד לערוגה. ראיתי איך הוא לוקח עלה, מקמט אותו, מריח, ועוצם עיניים לרגע. פעם, כשעומר משך אותו בחולצה, הוא שאל, "אבא, למה סבתא אהבה את הגינה?" אמוס לא ענה מיד. הוא הוציא מכיסו פתק ישן, החזיק אותו רגע בין האצבעות, החזיר אותו לארנק, ואמר, "היא אמרה שתמיד יש מה לאכול. גם כשאין כסף, יש." משהו נצבט לי בגרון, אבל לא הסתכלתי.
הבוקר, כשרקס עצר להריח את המרצפות, אמוס יצא עם דלי מים, נועה הביאה קערה עם עגבניות שרי שטופות. עומר צעק: "אבא, בוא, יש לי רעיון למלפפון חמוץ." אמוס שם את הדלי, הלך לעבר הילד, ואז הסתובב אליי. שום חיוך, סתם הרמת סנטר. אני לקחתי שקית מרקס, ונופפתי, "מוקדם מדי למלפפונים, עומר."
הוא צחק. אמוס לא. אבל היד שלו נחה על הראש של בנו, ומתחת לאצבעות בלט פתק קטן – מקופל, כמו תמיד – עם שורה אחת בכתב יד: "עגבניות שרי – להשקות פעמיים ביום עד שהשמש חזקה, אחר כך פעם אחת מספיק."
