אף פעם לא הרגשתי צורך לנהוג. באמת. כשיש לך גבר שאוהב לנהוג, שאוהב להחזיק את ההגה בשתי ידיים ולשרוק שירים של אריק איינשטיין בזמן שהוא מחליף נתיבים — את פשוט יושבת בצד ונותנת לו. ככה זה היה עשרים ושבע שנים. עשרים ושבע שנים שאני יושבת במושב הנוסע, מכוונת לו את הרדיו, מוזגת קפה מתרמוס. עשרים ושבע שנים שמשה אומר "שבי בשקט, אני אקח אותך".
משה מת לפני שנה וחצי. סרטן הלבלב. שלושה חודשים מהאבחון ועד הסוף. באוגוסט עוד נסענו יחד לאילת, הוא נהג את כל הדרך למרות שכבר היה חלש. "אני אמות על ההגה, לא במיטה", הוא צחק. בסוף זה היה במיטה, בחדר השינה בבית בהוד השרון, מול החלון שפונה לחצר. דליה השכנה השקתה לנו את העציצים בזמן ההלוויה. אנשים באו, אכלו בורקס, הלכו. אחר כך דממה.
בחודשים הראשונים לא נהגתי. לא יכולתי. האוטו של משה — יונדאי i30 לבנה, 2015 — עמדה בחניה וצברה אבק. המפתחות היו מונחים על השידה במסדרון, ליד המסגרת של התמונה מחתונת הכסף. כל פעם שעברתי לידם, שמעתי בראש את הקול שלו: "רונית, בשביל מה לך? אני תמיד פה."
"תמיד פה". עד שלא.
האמת, אף פעם לא היה לי רישיון. כשהכרנו הייתי בת עשרים וחמש, סטודנטית לעיצוב פנים בבצלאל, גרה בירושלים עם שתי שותפות בדירה ברחוב בצלאל. לימודים, עבודה במלצרות, בקושי סגרתי את החודש — לרישיון נהיגה לא היה תקציב. אחר כך באתי לתל אביב, למשה, לעבודה במשרד. משה אמר: "עזבי, אני נוסע כל יום לאותו כיוון, ניסע יחד". ככה התחיל. ככה זה נשאר.
השבוע הראשון אחרי השבעה. הילדים הלכו, החברים חזרו לחיים שלהם. שככתי במטבח, בוהה בקומקום חשמלי, חושבת על זה שעכשיו אני צריכה לקחת אוטובוס לסופר. אוטובוס. בשביל לקנות חלב. בגיל חמישים ושבע.
נרשמתי לקורס נהיגה למחרת.
אף אחד לא ידע. לא סיפרתי למיכל, הבת שלי. לא סיפרתי ליואב, הבן. פשוט מצאתי מורה נהיגה באינטרנט — בחור בשם אביחי, בן שלושים ושתיים, סבלני כמו קדוש. בשיעור הראשון הוא אמר: "תשמעי, חצי מהתלמידים שלי באים בגילך. את יודעת כמה גרושים התחילו לנהוג בשביל לעשות משלוחים בוולט? תסמכי על עצמך."
ישבתי בפיאט 500 הצהובה של בית הספר לנהיגה בידיים רועדות, ואביחי אמר "תלחצי על הגז בעדינות", ולחצתי, והאוטו זז. צחקתי כמו ילדה. ממש צחקתי בקול. אביחי הסתכל עליי מוזר, ואמרתי לו: "אתה לא מבין, אני בת חמישים ושבע ואף פעם לא נהגתי לבד."
שלושים ושניים שיעורים. נכשלתי בטסט הראשון — שכחתי איתות ביציאה מכיכר. בכיתי באוטו אחר כך, לא מבושה, אלא מכעס. על עצמי. על זה שחיכיתי כל כך הרבה זמן. על זה שהאמנתי לו.
טסט שני עברתי. בוחן מבוגר עם שפם אפור אמר: "גברת, תעשי לי טובה — תסעי לאט." הוא התכוון: עברת, סעי בזהירות.
מיכל גילתה במקרה. התקשרתי אליה מהרכב החדש — מאזדה 2 כחולה, 2018, שמונים אלף קילומטר, קניתי אותה ממישהו מרעננה — וסיפרתי לה בהתלהבות. שקט בצד השני של הקו. ואז:
"אמא, בשביל מה את צריכה את זה? יש לך אוטובוס, יש מוניות, יש וולט להביא סופר. את בת חמישים ושבע."
בדיוק במילים האלה. לא "כל הכבוד". לא "אמא, איזה מדהים". "בשביל מה את צריכה את זה". צמצמתי את העיניים. כי היא לא אמרה את זה בכוונה רעה. היא אמרה את זה בדיוק כמוהו. באותו טון. באותה מילה.
יואב דווקא שמח. הוא בא לראות את האוטו, עשה סיבוב בשכונה, אמר: "אמא, איזה יופי של אוטו, באמת. אבא בטח היה אומר שזה בזבוז זמן, אבל את יודעת מה? הוא היה טועה."
מיכל היא בת שלושים וארבע, גרה בהרצליה, עובדת בהייטק בהייטק, נשואה עם תאומים בני חמש. יש לה לוח שנה מסונכרן, שואב אבק רובוטי, ומנוי לירקות אורגניים. אני יודעת שהיא דואגת. אבל לדאוגה שלה יש צורה של: "תישארי בבית, אל תסעי רחוק, אל תעשי דברים חדשים". כמו שהוא דאג.
בשבת אחת, בלי לתכנן מראש, לקחתי תיק. בקבוק מים, כריך עם גבינה צהובה, תפוח, טלפון עם גוגל מפות. ויצאתי לתל אביב. חצי שעה נסיעה, דרך רעננה, בורגה, מחלף מורשה. זה לא רחוק. אבל מבחינתי זה היה כמו לטוס לירח.
נסעתי לאט. נתתי לאוטובוסים לעקוף אותי. בווייז כתוב "הגעת ליעד", ואני רואה את הים. חניתי — לא ישר, אבל חניתי — וירדתי לחוף. מרץ, סוף אחר הצהריים, גלים קטנים, אנשים עם כלבים. עמדתי יחפה על החול והסתכלתי על השקיעה. לא בכיתי. פשוט עמדתי. אישה בת חמישים ושבע על חוף הים, מפתחות של מאזדה בכיס, לבד.
כשחזרתי לאוטו, התיישבתי והסתכלתי על ההגה. חשבתי על משה. על הידיים שלו, תמיד על ההגה. על הקול שלו, תמיד אומר: "למה לך? אני פה."
הוא באמת היה פה. תמיד. ואולי בדיוק בגלל זה — בגלל שהוא תמיד היה פה — אף פעם לא הייתי שם.
הטלפון צלצל. מיכל.
— אמא, איפה את? אני מתקשרת כבר שלוש פעמים.
— בים, מיכלי. נסעתי לים.
— לבד? אמא, זו נסיעה, יש פקקים, מה אם תתבלבלי ביציאות…
— הגעתי, חמודה. הכל בסדר.
— את בטוחה? אולי תחכי לי, אני אבוא לאסוף אותך.
לאסוף אותי. מהים. מהמקום שהגעתי אליו בעצמי. סגרתי את השיחה ואמרתי לה שאתקשר כשאגיע הביתה.
ישבתי באוטו בחניית החוף, אוכלת תפוח, מסתכלת על הים. חשבתי על זה שמיכל אוהבת אותי — ברור שהיא אוהבת — אבל היא אוהבת את האמא שלא נוסעת. שלא זזה. שלא עושה דברים לבד.
חזרתי הביתה. נכנסתי הביתה. שקט. התמונה של משה על המזנון. המפתחות של היונדאי הלבנה עדיין על השידה.
למחרת בבוקר הלכתי למיכל. לא התקשרתי להודיע. פשוט נסעתי. דלת ביניין, מעלית לקומה שתים עשרה, דלת כחולה עם מזוזה מעץ זית. דפקתי.
היא פתחה, מופתעת. — אמא? מה קרה?
נכנסתי. התיישבתי בסלון, על הספה הלבנה שלה. הוצאתי מהתיק את המפתחות. של היונדאי הלבנה. של משה.
— קחי, אמרתי.
— מה זה?
— המפתחות של האוטו של אבא. את צריכה רכב שני בשביל הילדים. קחי.
היא הסתכלה על המפתחות, אחר כך עליי.
— ואת?
— לי יש אוטו. נסעתי איתו לים.
שתיקה. שלוש שניות. ארבע.
— אמא, היא אמרה, את רצינית?
— כן. האוטו הזה עמד בחניה עשרה חודשים. הגיע הזמן. תמכרי אותו, תשתמשי בו, מה שבא לך.
היא לקחה את המפתחות. הפכה אותם ביד. שאלה: — והמאזדה שלך? באמת את נוסעת?
— נוסעת. לאט, אבל נוסעת. בשבוע הבא נוסעת לירושלים. לראות את בצלאל, פשוט ככה. לטייל.
מיכל הנהנה. חייכה. — טוב, אמא. אבל תתקשרי כשאת מגיעה. כן?
קמתי. חיבקתי אותה. חזרתי לאוטו — למאזדה הכחולה שלי — ונסעתי הביתה. בווייז כתוב "עשרים ואחת דקות". עשרים ואחת דקות של שקט. של שליטה על ההגה. שלי.
בבית, על המזנון, התמונה של משה עדיין שם. אבל המפתחות לא. על השידה עכשיו מונח רק מחזיק מפתחות אחד — מחזיק קטן בצורת לב שקניתי בשוק הכרמל. בתוכו מפתח הרכב שלי.
משה, תסלח לי. עשרים ושבע שנים ישבתי בצד. עכשיו אני נוסעת.
