הכלב הג’ינג’י שחיכה לי ליד שער המושב

אני לא אוהב את אוגוסט. אצלי זה החודש שבו בני אדם מתחילים לארוז, וכל מי שהבטיח בית נעלם עם הרוח המזרחית. פעם למדתי את זה בדרך הכי גרועה שיש.

היה לי איש אחד, נגר מירושלים. הוא בנה לי מלונה מקרשים מתחת לעץ אגוז, שם קערת מים, וקרא לי "אחי". קיץ שלם הוא היה אומר "אחי, חכה לי פה." לא נתן לי שם. לא באמת. בסתיו הוא גירד לי את הצוואר ואמר: "סליחה, אני חוזר לדירה בירושלים. אין שם גינה, אין שם כלב. אתה תבין." לא הבנתי. אבל למדתי: מי שלא נותן לך שם, קל לו לעזוב.

מאז אני לא מאמין לאף אחד לפני ספטמבר.

צריך להבין איפה אני גר. מושב בעמק יזרעאל, ליד צומת מגידו. בקיץ יש שם ריח של חציר ואבק, ולפעמים נשמע מעבר לכביש צלצול של פעמון כנסיות. גרתי ליד פחי האשפה של ועד המושב, מתחת לפנס שהתחיל להבהב בלילות. באוגוסט הפחים מלאים קליפות אבטיח ושאריות שווארמה, אבל אחרי החגים הם מתרוקנים. לכן שנאתי את אוגוסט.

יום רביעי אחד, אחר הצהריים, עברתי ליד גדר של חצר עם גפן. הריח משם תפס אותי בחולצה: קציצות עוף עם בצל מטוגן. עמדתי ליד חור בגדר ותכננתי איך נכנסים. בדיוק אז צעק מישהו מהמרפסת: "חתלתול! בוא כבר!" קפצתי. איזה חתלתול? מעולם לא היה בחצר הזאת חתול. הסתכלתי מעבר לשער וראיתי ילד כבן עשר יוצא מתחת לענפי הזית. עגול כזה, עם משקפיים, ביד אחת טלפון וביד השנייה ביס מבגט. "זה חתלתול?" חשבתי. "נראה יותר כמו גורה של היפופוטם."

הוא שם לב אליי ועצר. "היי, חיה. רעב? גם אותך לא מאכילים? אותי בקושי." הוא נאנח כמו מבוגר. "אומרים שאני צריך לרזות. חכה רגע, אני אביא לך משהו."

לא ציפיתי לכלום. במושב לא אהבו אותי: ג'ינג'י, גדול, בלי גזע, פרווה מלאה קוצים. הילד נעלם לתוך הבית וחזר כעבור חמש דקות, צועד בהיחבא כמו סוכן בסרט. הוציא מהכיס קציצת עוף. אמיתית, ביתית, עם פפריקה. בלעתי אותה בשתי נשימות. "כל הכבוד, חתלתול," חשבתי. "השם שלך נורא, אבל אתה עומד במילה. אני חייב לך טובה."

"אסף!" צעקה הסבתא מהמרפסת. "מה אתה מחלק מהמטבח? אין בבית פיתות, ואתה מאכיל משוטטים! למכולת, מהר!"

"אני אסף, לא חתלתול!" מחה הילד. "אצלי אתה בדיוק חתלתול," השיבה הסבתא. "רבוץ לך על הדשא ומחכה שיגישו לך. למכולת קשה לך ללכת."

הילד לקח שטר מעוך ושקית בד, והתחיל ללכת לשער עם פרצוף של מי שמובל למבחן מתמטיקה. "לא מתחשק לי," מלמל לעצמו. "תמיד שם עומד החבורה ההיא ליד המכולת. צוחקים עליי."

הבנתי. זאת הייתה ההזדמנות להחזיר חוב. קמתי והלכתי אחריו.

"אתה מלווה אותי?" הוא שאל. "טוב, בוא."

בהתחלה הוא שתק, בעט גוש עפר. אחר כך נפתח — ככה מדבר מי שכבר אין לו עם מי. "ההורים שלחו אותי לכאן. 'תנשום אוויר, תרכב על אופניים, תכיר חברים', הם אמרו. איך תכיר חברים אם כולם צוחקים על המשקל שלך? וסבתא החליטה להרעיב אותי. אני אוכל יותר מדי, היא אומרת. לא נותנת שניצלים, לא אופה פשטידות. רק ירקות וטונה. ומה, רזיתי? גם לא. אני הולך רעב."

"בודד," חשבתי. "הילד בודד. הוא מספר את הצרות שלו לכלב זבל."

הרגשתי את כף היד שלו על הראש שלי. נבהלתי. מזמן לא נגעו בי ככה.

"שמע," הוא אמר, "אולי תהיה חבר שלי?"

קפאתי. לא תכננתי להיות חבר של אף אחד. בטח לא של ילד. אבל לפני שהספקתי לענות, הגענו למכולת.

מתחת לשלט "מינימרקט אליהו" עמדו שלושה. נערים גדולים בשנה-שנתיים, נשענים על אופניים חשמליים, מקלפים גרעינים שחורים. אחד מהם חייג עם הרגל לגלגל והצביע עלינו: "אה, הנה קציצה מתגלגלת." השני הוסיף: "בטח בא לקנות לנו ארטיק, נכון?" השלישי לא דיבר. הוא דחף את אסף אל הדלת.

צעדתי קדימה. הורדתי ראש, חשפתי שפה, ונהמתי — הנהמה הכי נמוכה שהייתה לי. המים בשלולית ליד הדלפק רעדו. "הקציצה גידל כלבה…" "תוריד את הכלב!" "עזוב, נוסעים מפה." שלושת האופניים נעלמו מעבר לעיקול לפני שהספקתי לסיים.

אסף קפץ. "איך הבאת אותם! ענק! אני אקרא לך ברק. נהמת חד ובלי אזהרה, כמו ברק."

קפאתי שוב. שם. הילד נתן לי שם.

"טוב," חשבתי, "עכשיו אין ברירה, אצטרך להסכים לחברות הזאת."

בדרך חזרה הוא שבר חלה טרייה ושיתף אותי. ובפנים אני כבר ידעתי: זוג מוזר יצא מאיתנו. ילד כבד עם כינוי של חתול וכלב ג'ינג'י בלי בעלים. מה העתיד שלנו? עוד שלושה שבועות תיגמר החופשה, וכולם ייסעו הביתה. "אסור להיקשר," חשבתי. אבל החוט כבר נמתח. לקרוע אותו אפשרי, אבל לא רוצים.

אוגוסט מיהר למסור את השלטון לאוקטובר. בקרים הביאו ערפל מעל מטעי השקדים, ואחר הצהריים ליחכו את העור ברוח יבשה. וכל בוקר באתי לשער. אסף ואני הלכנו לבריכת החורף היבשה, התגלגלנו בעשב, שיחקנו בכדור עד שהוא עף לתוך שיח צבר ונשאר שם לתמיד. אסף למד לשרוק בשתי אצבעות. ביום הרביעי זה הצליח, ואני נבחתי בלי כוונה.

בהתחלה הסבתא רטנה: "פיתה לך כלב משוטט." אחר כך נמסה: "שיהיה. יש תועלת מחיה כזאת. אתה סוף סוף זז, במקום לשבת על הדשא כמו דחליל." והוסיפה: "חבל שהוא לא הופיע קודם. עוד מעט העיר."

המילה "עיר" חתכה אותי מבפנים. שוב עזיבה. שוב קור וחצרות זרות. רק שהפעם יכאיב, כי אסף הוא כבר אדם שלי.

העצה הכי חשובה קיבלתי מכלבה זקנה בשם כרמל. היא גרה עם בעלת בית בקצה הרחוב. פגשתי אותה ליד שער המושב, ליד השלט הכחול "ברוכים הבאים". "שמעתי שאתה עם ילד," היא פתחה. "כן," אמרתי. "אבל ההורים שלו יבואו בשבת וייקחו אותו." "אז מה?" "הוא בעיר. דירה קטנה בקומה שלישית." "ניסית?" היא שאלה. "מה?" "לנסוע איתו."

כרמל ישבה על המדרכה והסתכלה על הוואדי. "תתנהג יפה כשהם מגיעים. אל תקפוץ. אל תנהם. שב למרחק מטר. פתאום תן כף. בני אדם אוהבים כלב שנותן כף."

הסתכלתי על עצמי: ג'ינג'י, זנב מרופט, אוזן אחת זקופה. "אין לי סיכוי."

"אין לך מושג," היא אמרה. "הם לא יאהבו אותך בגלל הפרווה. הם יאהבו כי תשב ליד הילד כשקשה לו."

יומיים התאמנתי. למדתי לתת כף, לא לנבוח על טוסטוסים, להרים שקית פלסטיק שהעיף הרוח. אסף שם לב שמשהו בי דרוך. "אתה דואג שאסע? אני לא אעזוב אותך. אבקש מאמא ואבא שייקחו אותך. ואם לא — אשאר כאן." "אף אחד לא ישאיר אותך כאן," חשבתי. "יסחבו אותך בידיים וישימו באוטו."

ביום שבת אחרי השעה שתים עשרה נכנסה לחצר מכונית סיטרואן כסופה, עם מדבקת "נוסעים בטוח". ממנה יצאו שניים וזינקו לחבק את אסף. אחר כך ירדה הסבתא והזמינה את כולם פנימה. אני נשכבתי ליד השער ולא יכולתי לזוז. "פתאום אני לא מוצא חן," דיקלמתי לעצמי.

כעבור חצי שעה יצא אסף עם תיק בד גדול. מאחוריו ההורים, אחר כך הסבתא.

"טוב, תיפרד מהסבתא," אמרה האם. "בקיץ הבא תחזור."

"אמא, יש לי חבר," אמר אסף.

"רוצה להיפרד? רוץ, רק מהר."

"הוא לא גר בשום מקום. הוא מחכה ליד השער."

האם הביטה. גם האב.

"הוא גדול," אמרה האם. "איך נכניס אותו לדירה? צריך לטייל, להאכיל, לחנך…"

אסף תפס בידה ומשך אותה אליי. "הוא טוב. אני קראתי לו ברק. הוא הציל אותי מחבורה ליד המכולת."

הסבתא, שהפתיעה את עצמה, הצטרפה: "הכלב הזה עשה לילד יותר טוב מכל קייטנה. לפני שהוא הופיע, אסף ישב עם הטלפון כמו חולה. עכשיו הוא רץ, עוזר, מדבר. קחו אותו."

האם שלחה יד ונגעה בראש שלי, בין האוזניים. "ברק," היא מלמלה. "שם יפה."

שאל האב: "אתה מוכן להאכיל אותו ולהוציא אותו כל ערב?"

"אני אקנה לו אוכל מהחיסכון שלי," אמר אסף. "נשארו לי 420 שקל אחרי שעבדתי אצל דוד אלי בחנות."

ואז קרה דבר. לא חיכיתי לתשובה. ניגשתי לדלת האחורית של הסיטרואן, קפצתי פנימה, והתיישבתי על השמיכה הפרושה.

האם הסתכלה עליי ואחר כך צחקה. "הוא כבר החליט."

"גם אני החלטתי," אמר אסף, וקפץ פנימה אחריי.

האב משך בכתפיו: "טוב, נוסעים לפני שיהיו פקקים בצומת מגידו."

בדרך עצרנו בתחנת דלק ליד עפולה. אסף ירד לשירותים עם אביו. אני נשארתי במושב האחורי, ראש מונח על הברכיים שלו. מבעד לחלון, ליד משאבת הדיזל, ראיתי אותו. האיש ההוא מהחורשה. אותו טנדר לבן. הוא דיבר בפלאפון ולא הסתכל ישר.

ואז הוא כן הסתכל. ראה אותי במושב האחורי של משפחה.

לא נהמתי. לא קפצתי. הפכתי את הראש לצד השני, והשענתי את האף על גב היד של אסף.

כשאסף חזר, הוא הכניס לי ביד חתיכת בייגלה מלוח. "כל עוד אתה איתי," הוא אמר, "אתה לא נוסע לבד."

המשכנו בכביש 65. מאחור נעלם העמק. מלפנים חיכו רחובות, ודלתות, ומדרכות, וקולר עם חריטה: "ברק, אסף, 054-…"

זה מה שיש.

ככה מצאתי בית.