HE
לרות סגל היה תיק ניילון אחד, ישן, עם ידית שנקרעה ותוקנה בדבק. בתוכו היא שמה כל בוקר שלושה דברים: תרופות ללחץ דם, מחברת עם דפים מקומטים, ותמונה קטנה
זה קרה ביום שלישי אחר הצהריים, כשמזל תמר עמדה מול הראי הגדול במספרה ברחוב הרצל בפתח תקווה, וסרקה עם המסרק את השיער האפור של הגברת מהדירה השכונה. הרדיו
שמונה עשרה שנה עבדתי לצד אבא שלי במרפאת השיניים ברחוב ההסתדרות בחיפה, ואף פעם לא חשבתי שיום אחד אצטרך להוכיח שהיא שלי. קוראים לי מיכל שגיא, אני בת
הייתי בת שמונה כשאבא הגיע הביתה עם משהו תחוב מתחת למעיל הצמר שלו, ואמא אמרה לנו בקול נמוך שלא נספר לאף אחד. זה היה בקיץ של שנת שבעים
היא נכנסה למרפאה שלה בשעה שבע וחצי, לפני שהמזכירה בכלל הגיעה. מירב לוינגר, בת חמישים ושתיים, רופאת שיניים עם שלושים ושתיים שנות ותק, עדיין החזיקה מפתח משלה למרפאה
אילנה כהנא פתחה את המעטפה ליד שולחן המטבח, בין כוס הקפה הריקה לחשבון החשמל. המכתב היה מבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע. היא קראה את המשפט הראשון שלוש
הייתי בת שמונה כשראיתי את אבא שלי, אבי נבון, עומד במסדרון עם המעיל החורפי עדיין רכוס עד הצוואר, למרות שבבית היה חם מהתנור. זה קרה בבאר שבע, בשכונה
מירב עומדת ליד דלפק הקבלה במוסך "גלגל הזהב" ברחוב ההסתדרות בחיפה ומחזיקה תיק ניילון עם מסמכים שהיא כבר קראה שלוש פעמים הבוקר. השעה תשע וחצי, ובחוץ עומד ניצן
תגידי, את בכלל בסדר? מי יאסוף את הילדים אם תיסעי להשתעשע? רבקה לא הפנתה את הראש מהארון. היא סידרה בתיק הגלגלגלים הקטן שלה, בקצב שקט משלה, את הצעיף
עדי שמאי מחזיקה קערת מים ריקה ומסתכלת דרך הרשת. יש לה חמש שנים ותק בעמותת "בית לכל כלב" בפתח תקווה, ומהניסיון הזה היא כבר יודעת: הכלבה בתא מספר