זה קרה ביום שלישי אחר הצהריים, כשמזל תמר עמדה מול הראי הגדול במספרה ברחוב הרצל בפתח תקווה, וסרקה עם המסרק את השיער האפור של הגברת מהדירה השכונה. הרדיו ברקע ניגן איזה שיר ישן של זוהר ארגוב, והמזגן החדש שקנתה בקושי בקיץ שרק בפינה.
שתים־עשרה שנה היא עמדה במקום הזה, מאז שהמספרה הזאת הייתה חדר קטן עם שני כיסאות ומראה סדוקה, ועד היום, כשיש לה שלושה עוזרים, תור של שבועיים, ולוח מודעות עם תמונות של כלות שהיא הכינה להן את השיער ביום החתונה.
והמספרה הזאת נקראה "אצל ז'קלין" — על שם חמותה.
ז'קלין הייתה זו שהלוותה לה את הכסף הראשון, שלושת אלפים שקל בערך, כשמזל תמר ובעלה, אבנר, עוד היו זוג צעיר בלי כלום. ז'קלין גם זו שהחזיקה את הילד הקטן על הידיים בזמן שמזל תמר לקחה קורס תספורת נשים בתל אביב, וז'קלין זו שאמרה לה, "את יודעת מה את עושה, את לא צריכה לפחד מאף אחת."
וכל זה היה נכון, עד ליום שאבנר החליט שהוא רוצה חופש.
זה לא קרה בבת אחת. זה קרה כמו שקורה תמיד — לאט, בלי שמישהו שם לב מתי זה התחיל. אבנר, שהיה בעל טוב במידה שהוגדרה בעיקר על ידי מה שהוא לא עשה — לא הרביץ, לא בגד בגלוי, לא שיכר — התחיל להיעדר יותר. ישיבות עבודה שנמשכות עד אחת עשרה בלילה. נסיעות לצפון בשביל "לקוחות". ואז יום אחד הוא ישב על הספה בסלון, הרים את הראש מהטלפון, ואמר: "אני רוצה גירושין."
מזל תמר לא בכתה. היא שאלה רק שאלה אחת: "מה עם המספרה?"
כי המספרה נבנתה על שם שניהם. חצי־חצי, כמו שעורך הדין המשפחתי המליץ להם לפני שש שנים "בשביל המסים." ואבנר, שידע היטב מה זה שווה — הרי הוא זה שעשה את החשבונות בערב — חייך אליה חיוך שהיא לא הכירה קודם, ואמר: "נראה מה יגיד עורך הדין שלי."
עורך הדין שלו התקשר יומיים אחר כך. הוא הציע פשרה "הוגנת": מזל תמר תקבל את הזכות להמשיך לעבוד במקום כשכירה, ואבנר ימכור את חלקו לאחיו, יגאל, שינהל את הצד הכספי. מזל תמר תשלם שכר דירה על החלק שהיה שלה. במילים אחרות — היא תעבוד במקום שהיא בנתה, ותשלם על הזכות לעמוד בו.
היא ידעה בדיוק מאיפה זה בא. יגאל, אחיו של אבנר, מעולם לא סבל אותה. הוא חשב שהיא "בת עם," מישהי שהתחתנה כדי לטפס. הוא לא ידע, או לא רצה לדעת, שהיא באה ממושב קטן בצפון, שהיא ישבה שמונה שעות ביום בקורסים כשהילד שלה עדיין היה בבטן, שהיא בנתה את הרשימה של הלקוחות שלה מאפס, לקוחה אחת בכל פעם, במשך שנים.
באותו הרגע היא הבינה שמישהו יצטרך להתערב. ובאותו רגע הדלת של המספרה נפתחה, והפעמון הקטן שהיא תלתה מעל הדלת — זה שקנתה בשוק הפשפשים ביפו — צלצל בעדינות.
ז'קלין נכנסה בעצמה, עם המעיל הכהה שהיא לובשת בכל ימי שלישי, ותיק העור הישן שמזל תמר קנתה לה יום הולדת לפני חמש שנים.
היא לא ישבה. היא עמדה במרכז המספרה, בין הכיסאות, והביטה בבנה — לא באבנר עצמו, שלא היה שם, אלא בתמונה שלו על הקיר, בין התעודות והתמונות של הכלות. אחר כך היא פנתה למזל תמר.
"אני שמעתי," היא אמרה. "מיגאל. הוא חשב שאני אגיד לו שהוא צדק."
מזל תמר לא ידעה מה לענות. שלוש־עשרה שנה של יחסים עם החמות הזאת — יחסים שהיו טובים יותר, אם להיות כנה, מהיחסים שלה עם אימה שלה עצמה — ולא ידעה מה עומד לקרות.
ז'קלין ישבה על אחד הכיסאות הריקים, מול הראי. "אני זקנה," היא אמרה. "אני לא רוצה לבזבז את הזמן שנשאר לי על מריבות. אבל יש דבר אחד שאני יודעת: את בנית את המקום הזה. לא הכסף שלי בנה אותו — הכסף שלי היה שלושת אלפים שקל, לפני שנים, וזה הכל שהיה לי אז. את בנית את זה עם הידיים שלך, עם הראש שלך, עם השנים שלך."
"אבל השם," מזל תמר לחשה, "השם שלך על השלט."
"השם שלי," ז'קלין אמרה, "ניתן במתנה. מתנות אפשר לכבד, אבל הן לא הופכות אותך לבעלים של דבר שאת לא בנית."
יגאל התקשר שוב באותו ערב, מבלי לדעת שאמו כבר ביקרה במספרה. הוא הזמין את מזל תמר לפגישה — לא במשרד עורך הדין, אלא בבית קפה ברחוב אבן גבירול בתל אביב, מקום שהוא בחר במיוחד כדי שהיא תרגיש קטנה, לא בטריטוריה שלה.
הוא הגיע עם תיק מסמכים ומבט שמזל תמר הכירה: המבט של מי שכבר החליט הכל וחושב שהפגישה היא רק פורמלית. הוא הניח על השולחן טופס עם קווים לחתימה, כוס אספרסו שהוא לא נגע בה, וטלפון שהוא הביט בו כל שתי דקות.
"תשלימי איתי," הוא אמר. "אני מציע לך תשלום חד־פעמי, ארבעים אלף שקל, ואת מוותרת על הזכויות בעסק. ככה כולם יוצאים בשלום."
מזל תמר הביטה בו. ידה נגעה בתיק העור שלה, זה שהיא נושאת כל יום, זה שיש בו כרטיס אשראי, תעודת זהות, ותיקיה קטנה עם מסמכים שהיא ליקטה בשבועיים האחרונים בלי שאף אחד ידע.
"ארבעים אלף," היא אמרה. "בשביל עסק ששוה מאות אלפי שקלים, שלוש מכונות סטיילינג חדשות, לקוחות קבועים שמזמינים תור חצי שנה מראש, ושם שהיה שווה כלום עד שאני עשיתי אותו לשווה משהו."
"זה מה שיש," יגאל אמר.
"לא," היא אמרה. "זה מה שאתה חושב שיש." והיא הוציאה מהתיק שלה תיקיית ניילון כחולה. בפנים היה הסכם השותפות המקורי, זה שכבר לא ראה אור שנים, עם החתימה של יגאל עצמו — כי לפני שמונה שנים, כשהם עדיין ניסו להיות "משפחה אחת," יגאל חתם על הצהרה שהוא מוותר על כל טענה עתידית לניהול העסק בתמורה להחזר הלוואה שאבנר לקח ממנו. הוא כבר קיבל את הכסף שלו. הוא לא היה יכול לתבוע כלום.
הוא הביט בדף, ואז בה, ואז שוב בדף. "מאיפה יש לך את זה."
"מהתיקייה שלי," היא אמרה. "אני שומרת ניירת. זה מה שאני עושה כל השנים — אני שומרת ניירת, כי אף אחד לא שומר עליי."
באותו רגע הטלפון של יגאל צלצל. הוא הסתכל במסך והתקשח. "זה אבנר," הוא אמר.
"תענה," מזל תמר אמרה.
הוא ענה, ושמע לרגע, ופניו השתנו. הוא הניח את הטלפון על השולחן במקום להחזיק אותו, ובקול חלש אמר: "היא כבר עם עורך דין. היא רשמה תלונה על ניכוס נכסים בכפייה. עם המכתב מאמא שלי."
מזל תמר לא ידעה על זה. אבל ז'קלין ידעה.
שבוע לאחר מכן, בבוקר יום רביעי, מזל תמר עמדה שוב מול הראי במספרה. אבל הפעם היא לא סרקה שיער של לקוחה. היא תלתה שלט חדש — לא גדול, לא ראוותני, רק שלט פשוט עם אותיות זהובות שהזמינה מאומן שלטים ברחוב יפו בפתח תקווה.
"מספרת מזל".
ז'קלין עמדה לצידה, בלי מעיל הפעם, כי היה חם באותו יום. היא הביטה בשלט, אחר כך במזל תמר.
"אני חושבת," ז'קלין אמרה, "שאת סוף־סוף כתבת את השם הנכון."
מזל תמר לא ענתה במילים. היא פתחה את התיק העור, הוציאה את המסמך האחרון שחתמה עליו יומיים קודם במשרד עורך הדין — הסכם רשמי שהעביר את חלקו של אבנר בעסק לידיה, בתמורה לסכום שנקבע בבית משפט לענייני משפחה: מאה שמונים אלף שקל, לתשלום בעשרים וארבע תשלומים. היא סגרה את התיק, שמה אותו על הכיסא הראשון, ופתחה את הברזייה כדי להכין קפה ללקוחה הראשונה שהתקשרה שהיא כבר בדרך.
הפעמון מיפו צלצל שוב באותה שנייה. ומזל תמר, בלי לחשוב פעמיים, הרימה את הראש וחייכה — לא לאבנר, שלא הראה את פניו שוב באותו רחוב, אלא ללקוחה החדשה שנכנסה, אישה צעירה עם תמונה בטלפון של תסרוקת כלה לחתונה בעוד שלושה שבועות.
