נקניק מיובש בכיס המעיל של אבא ברחוב הרצל

הייתי בת שמונה כשאבא הגיע הביתה עם משהו תחוב מתחת למעיל הצמר שלו, ואמא אמרה לנו בקול נמוך שלא נספר לאף אחד. זה היה בקיץ של שנת שבעים ותשע, בשכונת התקווה, בדירה קטנה בקומה שנייה עם מרפסת שמשקיפה על חצר משותפת מלאה כביסה תלויה. לא היינו העניים ביותר בבניין, ולא העשירים. משפחה רגילה, כמו כל השכנים סביבנו באותה תקופה של צנע ותורים.

אבא עבד במפעל טקסטיל ליד יפו. אמא הייתה תופרת בבית, על מכונת סינגר ישנה שחרקה בכל תפר. ואני הלכתי לבית ספר "יבנה" שברחוב הסמוך. חלק גדול מהחיים של המבוגרים סביבי סבב סביב שאלה אחת ששמעתי בכל מקום: "הגיע משהו לקואופרטיב?" לא היית אומרת "אני הולכת לקנות בשר", היית אומרת "אני הולכת לבדוק אם פרקו סחורה". אם הגיעו עופות לחנות המכולת של מר אלבז, השמועה עברה בין השכנות מהר יותר מכל טלפון. מישהי דופקת בדלת: "פרקו עופות!" "איפה?" "אצל אלבז, בפינה!" ותוך דקות כל הנשים ברחוב יצאו עם סלי הקש שלהן. לפעמים חזרו עם משהו. לפעמים אחרי שעתיים בתור, חזרו עם ידיים ריקות.

לא הבנתי אז למה כל כך קשה לקנות אוכל. אבל למדתי את הביטויים של התקופה. "פרקו סחורה." "נגמר." "לא הספקתי." "נותנים רק אחד לאדם." והמסתורי מכולם: "השגתי." וכשמישהו "השיג" משהו, לא שאלת יותר מדי מאיפה.

באותו ערב היה קריר, רוח ים חדרה דרך התריסים הפתוחים למחצה. ישבתי במטבח ועשיתי שיעורי בית על השולחן המכוסה בשעוונית עם ציורי פרחים. אמא טיגנה תפוחי אדמה בפתיליה. הרדיו על המדף שידר את מהדורת החדשות של גלי צה"ל, שירת דבורה עומר על משהו שלא זכרתי. בשעה שבע וחצי נשמע המפתח בדלת.

אבא. נכנס למסדרון עם המעיל החום שלו, למרות החום שעדיין באוויר בשעה כזאת. הוא לא תלה אותו על הוו כמו תמיד. נכנס ישר למטבח, הביט בי, אחר כך באמא.

"סגרי את הדלת."

אמא הביטה בו בתמיהה. "היא סגורה."

"טוב."

הוא פתח את המעיל, ומתוכו הוציא חבילה ארוכה עטופה בנייר עיתון. הניח על השולחן. שכחתי מיד את המחברת.

"מה זה?"

אבא קילף קצת מהנייר. אמא נשארה עם המרית ביד.

"מאיפה זה?"

"מישהו נתן לי."

היה זה נקניק מעושן שלם, מהסוג שהגיע אז רק דרך מכרים במפעל או מחייל שחזר מחופשה עם משהו מיוחד. לא כמה פרוסות. לא קצה. נקניק שלם.

אמא התקרבה. "מי נתן לך?"

"בחור מהמפעל."

"איזה בחור?"

"תיקנתי לו את המכונה שלו בסוף המשמרת."

אמא הנמיכה את קולה. "תיקנת מה בדיוק?"

אבא נאנח. "אישה, לא גנבתי את הנקניק."

"לא אמרתי שגנבת."

"אז מה?"

"שלא תסתבך בקומבינה."

אבא התחיל לצחוק. "אם תמשיכי לחקור, אני מחזיר אותו."

"חס וחלילה!" היא אמרה את זה כל כך מהר שכולנו פרצנו בצחוק.

בשבילי היה קשה להבין למה נקניק יכול לעורר כל כך הרבה מהומה. אבל ידעתי שזה משהו יוצא דופן. לא הסוג של דבר שאמא הייתה שמה בסל קניות ביום רגיל. משהו שהושג. ודברים שהושגו לא סיפרו עליהם לכל השכונה.

אמא הביטה בי מיד. "ואת לא תעזי לספר מחר בבית הספר."

"לספר מה?"

"שיש לנו נקניק בבית."

"למה?"

"כי לא צריך שכל הרחוב ידע מה יש לנו במקרר."

"אבל למה?"

"כי אני אומרת."

אבא לקח את סכין הלחם. "בואו נטעם."

אמא עצרה אותו. "חכה שאני אערוך שולחן."

היא הוציאה לחם, לא ממש טרי, נקנה בבוקר והתחיל להתקשות בקצוות. חתכה שלוש פרוסות עבות. אבא חתך את הנקניק, דק. עקבתי אחרי כל פרוסה. אמא סידרה שתי פרוסות נקניק על כל פרוסת לחם. לקחתי את שלי מיד ונשכתי. אני זוכרת את הלחם יותר טוב מאשר את הטעם של הנקניק עצמו. ואחרי הביס הראשון הסתכלתי על אמא.

"עוד."

"יש לך עוד."

"אבל נכנס עוד אחת."

אבא צחק. "תני לה עוד אחת."

אכלנו לאט, למרות שיכולתי לגמור את הלחם תוך שניות. לכמה דקות אף אחד לא דיבר. ואז אבא עצר.

"תשמעי."

"מה?" שאלה אמא.

"תקראי לגברת רחל."

אמא הביטה בו. "עכשיו?"

"כן."

"בשביל מה?"

אבא הצביע על הנקניק. "שתאכל גם היא."

אמא הנמיכה את קולה. "בן אדם…"

"מה?"

"אם מישהו רואה?"

"רואה מה?"

"שהיא באה אלינו. בשעה כזאת בערב."

אבא משך בכתפיים. "אז לך תגידי לה שתבוא הנה."

גברת רחל גרה בדירה ממול, דלת מול דלת. אישה בשנות השבעים שלה, קטנה ורזה, שנשארה לבד אחרי שבעלה נפטר מהתקף לב. הילדים שלה, ככל שידעתי, גרו בבאר שבע ובאו לעתים רחוקות. ראיתי אותה כמעט כל יום במרפסת המשותפת. יוצאת עם הסל. מטאטאת לפעמים ליד הדלת. באה לפעמים לשאול אם אמא יודעת מתי מגיע ועד הבית לגבות תשלום. ולפעמים אמא הביאה לה צלחת מרק עוף. לא הייתה קרובת משפחה. סתם גברת רחל ממול.

אמא הביטה שוב באבא. "אולי עדיף שניקח לה כמה פרוסות?"

אבא הניד בראשו. "לא."

"למה?"

"שתבוא לאכול פה."

"בן אדם…"

"תקראי לה."

אמא יצאה למסדרון. קמתי מיד.

"תישארי פה," אמר אבא.

כמובן שלא נשארתי. הלכתי ליד דלת המטבח. שמעתי את אמא פותחת בזהירות את דלת הכניסה. לא צלצלה בפעמון של הזקנה. דפקה בעדינות. פעמיים. אחרי רגע נפתחה הדלת.

"רחל…" אמא כמעט לחשה.

"כן, מותק?"

"בואי רגע אלינו."

"קרה משהו?"

"לא. בואי."

"עכשיו?"

"עכשיו. אבל תבואי ככה… בלי להגיד כלום לאף אחד."

לא הבנתי אז למה כל כך הרבה סודיות. מאוחר יותר הבנתי את האווירה של אותן שנים. אנשים היו זהירים למה שיש להם, מאיפה יש להם, ובעיקר למי מספרים. דברים שהושגו "מתחת לשולחן" יכלו לעורר קנאה, שאלות ורכילות, והחשש מלשון הרע של שכנים לא היה משהו מופשט לגמרי למבוגרים שחיו את התקופה ההיא.

אחרי דקה נכנסה גברת רחל. לבשה חלוק כהה וסוודר מעליו. "מה קרה?"

"כלום," אמר אבא. "שבי."

"נו, בני אדם, הפחדתם אותי."

אמא סגרה את דלת הדירה. אחר כך את דלת המטבח. גברת רחל התיישבה. ואז ראתה את הנקניק. הביטה בו, אחר כך באבא.

"מה זה?"

"מה יהיה?" אבא חייך.

הזקנה התקרבה קצת. "זה נקניק מעושן אמיתי?"

"זה."

"מאיפה השגת?"

אבא התחיל לצחוק. "אם גם את מתחילה כמו אשתי, אני מחביא אותו בחזרה."

גברת רחל הביאה יד לפה. "אלוהים…" היא לא צחקה יותר. "אני לא אכלתי כזה מ…" היא עצרה. אפילו היא לא זכרה מתי.

אמא לקחה את הלחם. חתכה פרוסה. אבא שם עליה כמה פרוסות נקניק. "קחי, רחל."

הזקנה נופפה מיד בידיים. "לא, מותק. תאכלו אתם. יש לכם ילדה."

"יש לנו מספיק."

"עזבו, אני כבר אכלתי."

אבא הביט בה. "מה אכלת?"

"אכלתי."

"מה?"

גברת רחל חייכה במבוכה. "קצת תפוחי אדמה."

אבא דחף את הצלחת לפניה. "אז עכשיו תאכלי גם נקניק."

"לא, בני אדם…"

"רחל." הוא אמר את זה בלי להרים את הקול. "תאכלי."

הזקנה לקחה את פרוסת הלחם. בהתחלה נגסה מעט. לעסה, והביטה בנו.

"טעים?" שאלתי.

היא התחילה לצחוק. "טעים, מותק." נגסה עוד. אמא הכינה לה עוד פרוסה. "מספיק." "קחי עוד." "לא, שלא אוכל את הנקניק של הילדה."

הבטתי מיד באבא. גברת רחל בדיוק ניסחה את החשש שלי. אבא כנראה ראה את הבעת הפנים שלי.

"לילדה יש עוד."

"הרי לא משיגים בקלות…"

"בדיוק בשביל זה קראתי לך."

הזקנה הביטה בו. "בחור, אבל למה?"

אבא משך בכתפיים. "כדי שנאכל ביחד. זהו."

לא הייתה שם שום הרצאה בקול רם. שום משפט גדול. פשוט ישבו לשולחן. אכלו לחם עם נקניק. אמא הוסיפה קצת בצל. אבא הוציא שלושה כוסיות קטנות ומזג לכל אחד מהמבוגרים קצת ברנדי. אני קיבלתי תה מנענע. ולמשך חצי שעה, במטבח הקטן שלנו בבניין השיכון, הייתה כמעט חגיגה.

בשלב מסוים אמרה גברת רחל: "אל תחתכי לי יותר."

"למה?"

"כי כבר אכלתי יותר מדי."

"תאכלי עוד."

"לא." ואז אמרה משהו שלא שכחתי. "עזבו, מותק, שישאר לכם גם למחר. טוב שנזכרתי גם אני איך זה טעים."

אבא לא אמר כלום. אבל שם לה בכל זאת עוד פרוסה על הלחם. כשהלכה, אמא יצאה ראשונה למרפסת. הביטה לצד אחד. אחר כך לצד השני. "בואי." גברת רחל חצתה את המרחק הקצר עד לדלת שלה. לפני שנכנסה, הסתובבה.

"תודה."

אבא נופף בידו. "לילה טוב, רחל."

הדלת נסגרה.

חזרנו למטבח. הלכתי ישר לשולחן. הסתכלתי על הנקניק שנשאר. היה קטן בבירור יותר.

"אבא…"

"מה?"

"למה קראת לה?"

"מה זאת אומרת למה?"

"היינו יכולים לאכול עוד כמה ימים."

אבא הביט בי. "יכולנו."

"אז למה?"

הוא התיישב על הכיסא. "לך טעם?"

"כן."

"לאמא טעם?"

הנדתי בראשי.

"לי טעם."

ואז הצביע לעבר הדלת ממול. "לה יטעם פחות?"

"לא."

"אז מה?"

בשבילי, בגיל שמונה, ההיגיון הזה לא הספיק. "אבל יש לנו מעט."

אבא לא ענה במילים. לקח את סכין הלחם, חתך עוד פרוסה דקה מהנקניק שנשאר, הניח אותה על שארית הלחם שלי, ודחף את הצלחת חזרה אליי.

למחרת בבוקר אמא שוב הכינה לחם עם נקניק. שתי פרוסות בשבילי. כמה בשביל אבא. שמתי לב מיד שהיא לא הכינה לעצמה כלום.

"את?"

"אני מה?"

"את לא אוכלת?"

"טעמתי כשחתכתי."

האמנתי לה. שנים אחר כך הבנתי שאמא "טעמה כשחתכה" יותר מדי דברים בילדות שלי. כשהיה בשר. כשהגיעו תפוזי יפו. כשמישהו קיבל שוקולד. כשנשארו מעט מדי חתיכות עוגה. "טעמתי." "לא רעבה." "אכלתי מוקדם יותר."

הנקניק נגמר תוך כמה ימים. לא נשארה ממנו אלא שעוונית מרוחה קצת שמן, שאמא ניגבה במטלית לחה לפני שקיפלה אותה בחזרה על השולחן. אני לא זוכרת מי בדיוק נתן אותו לאבא, מעבר לחבר עבודה שהוא עזר לו במשהו. ידעתי רק שהוא הגיע כתוצאה מטובה קטנה שאבא עשה למישהו, ושהוא הגיע חבוי מתחת למעיל.

בבניין ההוא, ליד השולחן המכוסה שעוונית עם ציורי הפרחים, ישבו באותו ערב ארבעה אנשים. שלושה מהם גרו שם. הרביעית הייתה גברת רחל מהדירה ממול, שקראו לה כמעט בלחישה, כדי שאף אחד לא יראה יותר מדי ולא יתחילו הרכילות. אבא היה יכול לסגור את הדלת ולשמור הכול למשפחה שלו. במקום זה הוא חתך עוד פרוסה.

@memory-write:user_context — המשתמש כתב סיפור עברי (רומן משפחתי, שכונת התקווה 1979) ורוצה עריכה בעברית ישראלית עם דגש על הימנעות מקלישאות ("עיניים", "חיוך", "בשקט" וכו') וסיום קונקרטי במקום מסה/מוסר השכל.