הייתי בת שמונה כשראיתי את אבא שלי, אבי נבון, עומד במסדרון עם המעיל החורפי עדיין רכוס עד הצוואר, למרות שבבית היה חם מהתנור. זה קרה בבאר שבע, בשכונה ד', בבניין שיכון בן ארבע קומות, בדירת שלושה חדרים שבה גרנו אני, אבא ואמא שלי, רבקה. זה היה בתחילת שנות התשעים, אחרי גל העלייה הגדול מברית המועצות, כשהמדינה עוד התאוששה מהמשבר הכלכלי הקודם. הרחוב שלנו היה מלא בסופרמרקטים חדשים שנפתחו וגם נסגרו באותה מהירות, ואנשים עדיין זכרו את התורים הארוכים לחמאה ולסוכר מכמה שנים קודם.
באותו ערב ישבתי במטבח וכתבתי שיעורי בית על השולחן המצופה בשעוונית פרחונית, ואמא טיגנה קציצות תפוחי אדמה בסיר השחור הישן. ריח השמן התערבב עם קול הרדיו שהיה דולק תמיד ברקע, תחנת "קול ישראל" עם החדשות של שמונה. פתאום נשמע קול המפתח בדלת. אבא נכנס, אבל לא פנה לתלות את המעיל על הקולב ליד הדלת כמו תמיד. הוא הלך ישר למטבח.
הוא הביט בי, אחר כך באמא.
— תסגרי את הדלת.
— היא סגורה, אמא ענתה, ומיד הבינה שמשהו לא רגיל קורה.
אבא פתח את המעיל. ומתחת לחולצה, תחוב בחגורת המכנסיים, הוא הוציא חבילה ארוכה עטופה בנייר שעווה. הוא הניח אותה על השולחן, ממש ליד המחברת שלי.
— מה זה? שאלתי, ושכחתי מהתרגיל בחשבון.
אבא קילף קצת מהנייר. אמא עמדה עם המרית ביד, בלי לזוז.
— מאיפה זה?
— נתנו לי.
— מי נתן?
— בחור מהעבודה.
— איזה בחור?
— עזרתי לו במשהו.
זה היה נקניק חורגי אמיתי, מהסוג שהיה אפשר להשיג רק אצל קצב מסוים ברחוב הרצל, ורק אם היית מכיר מישהו. לא פרוסות. חתיכה שלמה, בערך קילו וחצי.
אמא הורידה את הקול.
— במה עזרת לו בדיוק?
— לא גנבתי את זה, נעמי.
— לא אמרתי שגנבת.
— אז מה?
— שלא תסתבך בצרות.
אבא צחק, אבל בלי שמחה אמיתית.
— אם תמשיכי לחקור, אני מחזיר את זה.
— חס וחלילה! היא אמרה את זה כל כך מהר שכולנו פרצנו בצחוק.
בשבילי, בגיל שמונה, זה היה בלתי מובן שנקניק יכול לגרום לכזאת מתיחות. אבל ידעתי שזה משהו מיוחד. אמא פנתה אליי מיד.
— ומחר בבית ספר, שלא תספרי לאף אחד.
— לספר מה?
— שיש לנו נקניק חורגי במקרר.
— למה?
— כי אני אומרת.
זו הייתה התשובה הסופית של כל האמהות בעולם.
אבא לקח את סכין הלחם.
— בואו נטעם.
אמא עצרה אותו.
— רגע, אני שמה את השולחן.
היא הוציאה את הלחם, לא ממש טרי, קנוי בבוקר, כבר קצת מתקשה בקצוות. חתכה שלוש פרוסות עבות. אז אבא חתך את הנקניק, דק, בפרוסות שקופות כמעט. עקבתי אחרי כל פרוסה בעיניים. אמא שמה שתי פרוסות נקניק על כל פרוסת לחם. לקחתי את שלי מיד ונשכתי. אני זוכרת את טעם הלחם יותר טוב מאשר את טעם הנקניק עצמו. ואני זוכרת שאחרי הנשיכה הראשונה הסתכלתי על אמא.
— תני עוד.
— יש לך עוד.
— אבל נכנס עוד אחת.
אבא צחק.
— תני לה עוד אחת, נעמי.
אכלתי לאט, אף שיכולתי לגמור את הכל תוך שתי דקות. אבא אכל בשקט. אמא לקחה חתיכה לעצמה. לכמה דקות אף אחד לא דיבר.
ואז אבא עצר.
— שמעת?
— מה? אמא שאלה.
— תקראי לגברת שולה.
אמא הביטה בו.
— עכשיו?
— כן.
— בשביל מה?
אבא הצביע בעיניים לעבר הנקניק.
— שתאכל גם היא.
— בן אדם…
— מה?
— אם מישהו רואה?
— מה יש לראות?
— שהיא באה אלינו, בשעה כזאת.
— אז מה, כבר באה.
— עכשיו בערב?
אבא משך בכתפיים.
— אז לכי תגידי לה שתבוא.
גברת שולה גרה בדירה ממול, דלת מול דלת. אישה בת שבעים ומשהו, קטנה ורזה, שהגיעה ארצה מרוסיה לפני כמה שנים עם העלייה הגדולה. בעלה נפטר עוד שם. הבן שלה גר במרכז הארץ ובא לבקר לעיתים רחוקות. ראיתי אותה כמעט כל יום במרפסת המשותפת, יוצאת עם עגלת הקניות, לפעמים מטאטאת מול הדלת. היא הייתה מקישה אצלנו לשאול אם אמא יודעת מתי מגיע ועד הבית עם חשבון החשמל. לפעמים אמא הייתה מביאה לה קערת מרק.
לא הייתה קרובת משפחה. סתם גברת שולה מהדירה ממול.
אמא הביטה שוב באבא.
— אולי עדיף לקחת לה כמה פרוסות?
אבא נענע בראשו.
— לא.
— למה?
— שתבוא לאכול פה.
— בן אדם…
— תקראי לה.
אמא יצאה למסדרון. קמתי מיד.
— תישארי כאן, אבא אמר.
כמובן שלא נשארתי. הלכתי עד יד הדלת. שמעתי את אמא פותחת בזהירות את דלת הכניסה. היא לא צלצלה בפעמון של הזקנה. היא דפקה בעדינות, פעמיים.
אחרי כמה שניות הדלת נפתחה.
— שולה'לה…
אמא דיברה כמעט בלחישה.
— כן, מותק?
— בואי רגע אלינו.
— קרה משהו?
— לא. בואי.
— עכשיו?
— עכשיו. אבל ככה, בלי לספר לאף אחד.
לא הבנתי אז למה כל כך הרבה סודיות. הרבה יותר מאוחר הבנתי את האווירה של אותה תקופה. אנשים היו זהירים לגבי מה יש להם, מאיפה קיבלו את זה, ובעיקר, למי מספרים. דברים שהושגו "בקשרים" יכלו לעורר קנאה, שאלות, ורכילות, ולפעמים גם תלונות רשמיות.
אחרי דקה, גברת שולה נכנסה. היא לבשה חלוק בית כהה עם סוודר מעליו.
— מה קרה?
— כלום, אבא אמר. שבי.
— בן אדם, הפחדתם אותי.
אמא סגרה את דלת הדירה. אחר כך את דלת המטבח. גברת שולה התיישבה. ואז היא ראתה את הנקניק. הביטה בו. אחר כך באבא.
— מה זה?
— מה זה יהיה? אבא חייך.
הזקנה התקרבה קצת.
— זה נקניק חורגי אמיתי?
— בדיוק.
— מאיפה השגת?
אבא צחק.
— אם גם את מתחילה כמו אשתי, אני מחביא את זה בחזרה.
גברת שולה הביאה יד לפה.
— אלוהים אדירים… לא אכלתי כזה מאז…
היא נעצרה. גם היא לא ידעה בדיוק מאז מתי.
אמא לקחה לחם. חתכה פרוסה. אבא הניח עליה כמה פרוסות נקניק.
— קחי, שולה.
הזקנה נופפה בידיים מיד.
— לא, מותק. תאכלו אתם. יש לכם ילדה.
— יש לנו מספיק.
— עזבו, אני כבר אכלתי.
אבא הביט בה.
— מה אכלת?
— אכלתי משהו.
— מה?
היא חייכה במבוכה.
— קצת תפוחי אדמה.
אבא דחף את הצלחת אליה.
— אז עכשיו תאכלי גם נקניק.
— לא, מותק…
— שולה. הוא אמר את זה בלי להרים את הקול. תאכלי.
הזקנה לקחה את פרוסת הלחם. בהתחלה נשכה קצת. לעסה. הביטה בנו.
— טעים? שאלתי.
היא צחקה.
— טעים, מותק.
נשכה עוד פעם. אמא הכינה לה עוד פרוסה.
— מספיק.
— קחי עוד.
— לא, שאני לא אוכל את הנקניק של הילדה.
הבטתי מיד באבא. גברת שולה בדיוק ניסחה את מה שדאגתי לו גם אני. אבא בטח ראה את ההבעה שלי.
— לילדה יש עוד.
— אבל הרי לא משיגים דבר כזה כל יום…
— בדיוק בשביל זה קראתי לך.
הזקנה הביטה בו.
— אבל למה, ילד?
אבא משך בכתפיים.
— כדי שנאכל ביחד. זהו.
לא הייתה שום דרשה בקול רם. שום משפט גדול. פשוט ישבו לשולחן. אכלו לחם עם נקניק. אמא הוסיפה גם בצל חתוך. אבא הוציא שלוש כוסיות קטנות ומזג לכל אחד מהמבוגרים קצת ברנדי. אני קיבלתי תה עם נענע. ולמשך חצי שעה, במטבח הקטן שלנו בשיכון, הייתה כמעט חגיגה.
באיזשהו שלב גברת שולה אמרה:
— אל תחתכו יותר בשבילי.
— למה?
— כי כבר אכלתי יותר מדי.
— תאכלי עוד.
— לא.
ואז היא אמרה משהו שלא שכחתי.
— תשאירו קצת למחר. טוב שנזכרתי איך זה טעם.
אבא לא אמר כלום. אבל בכל זאת שם לה עוד פרוסה על הלחם.
כשהיא הלכה, אמא יצאה קודם למסדרון. הביטה לצד אחד. אחר כך לצד השני.
— בואי.
גברת שולה חצתה את המטר וחצי עד הדלת שלה. לפני שנכנסה, היא הסתובבה.
— תודה.
אבא נופף לה בידו.
— לילה טוב, שולה.
הדלת נסגרה. חזרנו למטבח. הלכתי ישר לשולחן. הבטתי בנקניק שנשאר. הוא היה קטן משמעותית.
— אבא…
— מה?
— למה קראת לה?
— איך זה למה?
— יכולנו לאכול את זה כמה ימים בעצמנו.
אבא הביט בי.
— טעם לך?
— כן.
— לאמא טעם?
הנהנתי.
— לי טעם.
אחר כך הצביע לעבר הדלת ממול.
— לה פחות טעים?
— לא.
— אז?
בשבילי, בגיל שמונה, ההיגיון הזה לא הספיק.
— אבל לנו יש מעט.
אבא חייך.
— דווקא כשיש לך מעט רואים כמה אתה מוכן לחלוק. כשהמקרר מלא, זה קל.
בגיל שמונה לא הייתי מרוצה במיוחד מהתשובה. הבטתי שוב בנקניק. עדיין חשבתי שגברת שולה אכלה קצת יותר מדי.
למחרת בבוקר אמא הכינה לנו שוב לחם עם נקניק. שתי פרוסות בשבילי. כמה בשביל אבא. שמתי לב מיד שהיא לא הכינה לעצמה כלום.
— את?
— אני מה?
— את לא אוכלת?
— טעמתי כשחתכתי.
האמנתי לה. שנים אחר כך הבנתי שאמא "טעמה כשחתכה" הרבה מאוד דברים בילדות שלי. כשהיה בשר. כשהגיעו תפוזים. כשמישהו קיבל שוקולד. כשנשארו מעט מדי חתיכות עוגה.
"טעמתי." "לא רעבה." "אכלתי קודם."
הנקניק נגמר אחרי כמה ימים. אני לא זוכרת בדיוק כמה זמן זה החזיק מעמד. גם לא זוכרת בדיוק מי בעבודה נתן אותו לאבא. אני יודעת רק שהוא קיבל את זה בעקבות טובה שעשה למישהו, ושהוא הביא את זה מוסתר מתחת למעיל.
בשנים ההן היו הרבה דרכים כאלה, לא רשמיות, שדרכן אנשים השיגו דברים שהחנויות הרגילות לא סיפקו בקלות. זה לא היה יפה. ואני לא חושבת שהמחסור של אותן שנים צריך להפוך היום לסיפור רומנטי על כמה טוב היה כשלא היה. לא היה טוב. לא היה טוב לעמוד בתור בלי לדעת אם תספיק לקבל. לא היה טוב שמוצר מזון הופך לסוד. לא היה טוב לפחד ששכן מקנא יתחיל לשאול שאלות.
אבל מכל התקופה ההיא נשארה אצלי תמונה אחת. לא זו של הנקניק המוסתר מתחת למעיל. אלא זו של מטבח קטן בשיכון. ארבעה אנשים סביב שולחן מצופה שעוונית. לחם. בצל. כמה פרוסות נקניק חורגי. שלושה מהאנשים ההם גרו שם. הרביעית הייתה זקנה בודדה מהדירה ממול, שקראו לה כמעט בסתר, כדי שאף אחד לא יראה יותר מדי ולא יתחילו הרכילות.
אבא יכול היה לסגור את הדלת ולשמור הכל למשפחה שלו. היו לו כל הסיבות. קשה היה להשיג. היה לו ילד. הוא לא ידע מתי עוד יופיע דבר כזה בבית שלנו. אבל דווקא בגלל שידע כמה נדיר זה, הוא חשב גם על האישה מהדירה ממול.
עברו כשנתיים מאז אותו ערב. גברת שולה נפטרה בחורף, בבית חולים סורוקה, ואני זוכרת שאמא הלכה לשם כל יום אחרי העבודה, לבד, בלי לספר לי בדיוק למה. רק אחרי שקיבלנו את המפתח לדירה שלה, כי הבן שלה ביקש שאמא תמיין את החפצים לפני שיגיע מתל אביב, מצאנו בארון המטבח שלה שקית ניילון קטנה עם שאריות של נייר שעווה מקומט, מהסוג שעטפו בו נקניק חורגי, שמורה כאילו הייתה משהו יקר ערך. אמא לקחה אותה בידיים, הביטה בה רגע, ואז שמה אותה בתיק שלה בלי מילה.
