אילנה כהנא פתחה את המעטפה ליד שולחן המטבח, בין כוס הקפה הריקה לחשבון החשמל. המכתב היה מבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע. היא קראה את המשפט הראשון שלוש פעמים עד שהמשמעות חלחלה.
חתנה, רועי אשכנזי, הגיש בקשה לפירוק שיתוף במוסך ברחוב התקווה. המוסך שבעלה, אבנר, הקים בשנת אלף תשע מאות שמונים ושבע, כשעוד תיקן פיאטים ישנים תמורת סחורה במקום כסף.
אבנר נפטר לפני ארבע שנים. את המוסך הוריש חצי-חצי לבתם, שירה, ולאילנה. רועי, בעלה של שירה, ניהל אותו בפועל שנים ארוכות – הנהלת חשבונות, הזמנת חלקים, שני מוסכניקים בשכר. אילנה מעולם לא התערבה. הייתה מגיעה לפעמים אחרי העבודה, יושבת על הכורסה הישנה בחדר ההמתנה, שותה קפה ממכונה, צופה בבחורים מרימים את האוטו על הבור.
שלושה חודשים קודם לכן שירה נפטרה. בפתאומיות, בבית החולים סורוקה, סיבוכים מאחר שפעת שהרופאים זילזלו בה עד היום האחרון ממש. אילנה קברה את בתה בפברואר, בקור ששרט את הלחיים יותר משצריך. מאז דיברה עם רועי אולי שלוש פעמים – באבל, פעם אחת בטלפון בעניין הצוואה, ופעם במקרה בסופר שופרסל, שם הוא הסב את מבטו והלך לקופה אחרת.
עכשיו שלח לה בית המשפט.
היא התקשרה אליו באותו ערב. הוא ענה אחרי חמישה צלצולים, ברקע נשמעה הטלוויזיה וקולה של בת הזוג החדשה שלו, מיכל, שהכיר שישה שבועות אחרי ההלוויה של שירה.
"רועי, קיבלתי מכתב מבית המשפט."
"כן, נכון. עורך הדין אמר שזאת פורמליות."
"פורמליות. אתה רוצה לקנות אותי החוצה מהמוסך של בעלי."
"אילנה, אני עובד שם שש עשרה שנה. שירה הייתה רוצה שאני אמשיך לנהל אותו."
הוא אמר את זה בצורה כל כך חלקה שלרגע חשבה שאולי באמת ככה בתה הייתה רוצה. אחר כך נזכרה איך שירה התקשרה אליה בשנה שעברה, בוכה בטלפון, שרועי שוב משך עשרים אלף שקל מקופת המוסך למשהו שלא רצה להסביר.
"וכמה אתה מציע לי על החלק שלי?"
"שמאי העריך את כל המוסך במיליון ומאה אלף שקל. החלק שלך זה חמש מאות וחמישים אלף. אני יכול לתת לך ארבע מאות ושלושים, בתשלומים."
ארבע מאות שלושים אלף במקום חמש מאות חמישים. על משהו שבעלה בנה שלושים ושבע שנים, לבנה אחר לבנה, מפח על עמודים למבנה מבוטן עם ארבע עמדות ומחלקת פחחות וצבע.
"אני צריכה לחשוב על זה," אמרה והניחה את השפופרת לפני שקולה יבגוד בה.
באותו לילה לא ישנה. ישבה ליד החלון בדירתה בשכונת נווה זאב, מסתכלת על החניה, שם השכן, מר יעקבי, סידר רשתות שלג על הסובארו שלו למרות שעדיין לא ירד שלג – כזה היה מנהגו, לבדוק ציוד לפני העונה, תמיד מוקדם מדי. אי שם למטה נבח כלב, אותו כלב תמיד, הרועה הגרמני הרזה של המשפחה מקומת הקרקע, ששנא את הדוור ואת רכב הביוב באותה מידה.
בבוקר היא התקשרה לאחייניתה, נעמי, עורכת דין מירושלים, שראתה אולי פעמיים בשנה בארוחות חג.
"דודה, תראי לי את שטר המכר ואת הצוואה של דוד אבנר. ואל תחתמי על שום דבר אצל עורך הדין שלו."
נעמי הגיעה ביום שישי, עם תיק מסמכים ותרמוס קפה, כי – כדבריה – "אצלך, דודה, המכונה בטח שוב מקולקלת." הן פרסו את הניירות על אותו שולחן מטבח, שם שלושה שבועות קודם לכן הייתה מונחת המעטפה מבית המשפט.
התברר שבצוואתו של אבנר הייתה סעיף ששכחה ממנו, כי ביום קריאתה חשבה רק על זה שהיא לא רוצה שזה יהיה היום האחרון שהיא שומעת את שמו נקרא בקול על ידי מישהו זר. הסעיף קבע שבמקרה של מכירה או העברת חלקים במוסך לגורם שאינו בן משפחה, לצד השני זכות סירוב ראשונה לפי הערכת שמאי – וההערכה חייבת להיות מאושרת על ידי שני השותפים במשותף, לא מוזמנת חד-צדדית.
רועי הזמין את השמאות לבדו. בלי החתימה שלה.
"זה מבטל את כל הבסיס לבקשה שלו," אמרה נעמי, מקישה באצבעה על הסעיף. "הוא ניסה להפחיד אותך במכתב מבית המשפט, בהנחה שלא תבדקי את הנוהל."
אילנה הרגישה משהו שלא היה הקלה. זה היה קרוב יותר לכעס, אותו כעס ישן ושקט, שלא צועק, רק מתחיל לפעול.
את הפגישה כינסה בעצמה, במוסך, ביום רביעי אחר הצהריים, כששתי העמדות היו תפוסות והמוסכניקים לא יכלו להעמיד פנים שלא שומעים. רועי הגיע עם מיכל, וזה כשלעצמו היה חציית גבול כלשהו – זה לא היה המקום שלה, מעולם לא היה.
"הבאתי הערכה חדשה," אמרה אילנה, מניחה על השולחן תיקייה משמאי בלתי תלוי מבאר שבע, המאושר על ידי שניהם, בהתאם לסעיף בצוואה. "מיליון ומאתיים אלף שקל. השוק עלה מאז שעשית פרסומת לפחחות באינטרנט."
רועי החוויר.
"זה לא… סיכמנו על הסכום ההוא."
"לא סיכמנו כלום. אתה אמרת לי לחתום. זה שונה."
היא הוציאה מהתיקייה מסמך נוסף – ייפוי כוח לנעמי לייצג אותה בעניין, ומכתב רשמי המבטל כל הסכמה בעל פה קודמת.
"יש לי הצעה," המשיכה. "אני מוכרת את חלקי. לא לך. לחברת לוינסון ובניו מבאר שבע, שעוסקת בשירות צי רכבים ומחפשת נקודה בבאר שבע. הם ישלמו שש מאות עשרים אלף שקל על החלק שלי, במזומן, תוך שלושים יום. דיברתי איתם אתמול."
"את לא יכולה סתם ככה… זה המוסך שלנו, אני פה שש עשרה שנה…"
"זה היה המוסך של בעלי. אתה עבדת בו. אלה שני דברים שונים, רועי."
מיכל משכה אותו בשרוול כדי שיצאו, אבל הוא לא זז ממקומו, הביט בתיקייה כאילו תוכנה ישתנה אם רק יביט בה מספיק זמן.
"יש לך זכות סירוב ראשונה באותו מחיר," הוסיפה נעמי מהצד. "שלושים יום, בהתאם לסעיף. אם לא תגייס את הכסף, העסקה עם לוינסון נכנסת אוטומטית."
הוא לא גייס. אילנה נודע לה על כך חודש לאחר מכן מפי הנוטריון, כשחתמה על המסמכים הסופיים להעברת החלקים. רועי התקשר אליה יום קודם, מבקש שבועיים נוספים – הבנק סירב לתת הלוואה, כי התברר שהמצב הפיננסי שלו נגוע בהלוואה שעליה שירה מעולם לא ידעה.
"כבר אין לי זמן לחלק, רועי," אמרה בשלווה וניתקה.
חברת לוינסון שמרה על שני המוסכניקים, החליפה רק את השלט מעל הכניסה. רועי קיבל שלושה חודשים למצוא עבודה חדשה, בהתאם לתנאי המכירה, אף שאיש לא חייב אותם בכך. אילנה הייתה נוסעת לפעמים לידו, בדרכה לבית הקברות תלמים, שם שכבו עכשיו בעלה ובתה זה לצד זה. השלט החדש נצץ בשמש אחרת מהישן, החבוט, עם שברי הצבע ליד האות א' של השם אבנר.
את הכסף מהמכירה העבירה לשני חלקים: שלוש מאות עשרה אלף שקל לפיקדון עבור נכדה, בנה של שירה, עד יום הולדתו השמונה עשרה בעוד אחת עשרה שנה, ואת השאר השאירה בחשבון, ליתר ביטחון, כפי שנהג אבנר לומר, אף שמעולם לא פירט איזה בדיוק מקרה חירום הוא התכוון אליו.
