HE
עדי שמאי מחזיקה קערת מים ריקה ומסתכלת דרך הרשת. יש לה חמש שנים ותק בעמותת "בית לכל כלב" בפתח תקווה, ומהניסיון הזה היא כבר יודעת: הכלבה בתא מספר
בגיל שבע וחצי גלעד עוד רץ אליי כל בוקר לחדר, מתיישב על קצה המיטה ובודק אם אני שם לפני שהוא בכלל פותח עיניים. אני זוכרת את זה כי
תמר לוין עבדה שמונה שנים כמזכירה רפואית במרפאה פרטית בשדרות רוטשילד בתל אביב, ובכל התקופה הזאת היא זוכרת רק חולה אחת שגרמה לצוות כולו לעצור ולנשום עמוק כשהתיק
הוא ספר לי את זה בעצמו, בקפיטריה של בית החולים "וולפסון" בחולון, בשעה שתים־עשרה בלילה, כשהמשמרת שלי כבר נגמרת אבל אני עדיין יושבת שם עם כוס קפה שלישית
חמש עשרה שנה לא דיברנו. חמש עשרה שנה, ואף אחת מאיתנו לא הרימה טלפון קודם. קוראים לי רותי, אני בת חמישים ושתיים, מוכרת תכשיטים בקניון עזריאלי בחיפה, ויש
נילי כהן עבדה שמונה עשרה שנה כפקידת קבלה במרפאת שיניים ברחוב אבן גבירול בתל אביב. ד"ר אשכולי, הבעלים, פרש בגיל שבעים ומכר את הקליניקה למשפחת רופאים חדשה —
המרפסת של רבקה בת השמונים ושתיים בקומה השלישית ברחוב ביל"ו בחולון מלאה בעציצי פלרגוניה, ומהרחוב עולה ריח של פלאפל מהדוכן בפינה. יעל, הנכדה שלה, פרסמה שם תמונות ישנות
שמונה עשרה שנה אני מנהלת את מרפאת "חיים וטבע" ברחוב הירקון בתל אביב, ובכל השנים האלה לא ראיתי מטופלת כמו אתי כהן. היא הגיעה ביום חמישי אחר הצהריים,
אני לא זוכר בדיוק מתי הבנתי שמאיה, בת השבע, מתכננת משהו. אולי כשראיתי אותה סופרת מטבעות על השטיח בסלון, שלוש פעמים ברציפות, ולוחשת לעצמה מספרים. אני, אבידור פלד,
בכל בוקר, בשעה שבע וחצי בדיוק, מקס היה יושב ליד הגדר ומחכה למישהו שכבר לא עמד לחזור. אנחנו גרים ברחוב הכלנית, בשכונת נווה שאנן בחיפה, בבית עם חצר