HE
לגראז' בדירת-הקרקע בשכונת ציריה באשדוד אפשר היה להיכנס רק מהחצר הפנימית, חולפים על פני פיג'ו 206 ישנה שלא זזה משם כבר שלוש שנים. לרון אדרי היו שם שני
גלית בת השלושים ושמונה, בעלת עסק קטן לעיצוב אירועים בנתניה, מספרת כאן את הגרסה שלה — זו של הבעל, אבי בן הארבעים ואחת, מהנדס תוכנה שעבד אז בחברת
אני כותב את זה שלושים ותשע שנה אחרי אותו ערב בסופות, ואני עדיין שומע את זה — לא את עצמי, את הקול שלה. אבל קודם צריך לספר מה
במחלקה האונקולוגית בבית החולים "שיבא" בתל השומר יש אגף ילדים שכולם קוראים לו "הקומה הכתומה". הצבע נבחר כי הוא לא עצוב, אז זה הדבר הראשון שאני, רונית אשכנזי,
הנכדה שלי ביקשה ממני לא לקחת אותה הביתה עדיין, וזה היה הרגע שבו הבנתי שמשהו לא בסדר. קוראים לי שולה כרמלי, אני בת שישים ושלוש וגרה ברמת גן,
איל רתח ישר על הכתף השמאלית שלי, ואז החליק כמו נחל אש לאורך הצוואר. נפלתי על שיש המטבח וצרחתי, וחיים – בעלי כבר שלוש שנים – עמד שם
היום אני עומדת באותו מטבח, בדירה שעברה אליי, ומניחה את הסיר על אותו הגז. הוא עדיין עובד, אף שהטכנאי אמר לי פעמיים להחליף אותו. לא נגעתי בו. יש
אני מנקה חדרי לידה בבית חולים פרטי ברמת החן כבר שבע שנים. שם, לא תמצאו את זה על תג – התג כתוב "עוזרת סיעודית" אבל בעיקרון אני זאת
סבא ישראל גבעתי גר בגליל העליון, קרוב למצפה עמוקה, לא ממש בתוך הכפר אלא ארבעים דקות נסיעה בדרך עפר שנסתמת עם הגשם הראשון של החורף. בקיץ, הטנדר הישן
אני נתן, בן ארבעים ואחת, טכנאי מעליות בחברת "מילניום" בחיפה. ואת הסיפור הזה אני מספר מהצד שלי, כי כל מי שסיפר אותו עד עכשיו דיבר רק על מה