נילי כהן עבדה שמונה עשרה שנה כפקידת קבלה במרפאת שיניים ברחוב אבן גבירול בתל אביב. ד"ר אשכולי, הבעלים, פרש בגיל שבעים ומכר את הקליניקה למשפחת רופאים חדשה — זוג צעיר בשם ליבנת ורונן שגן, שהביאו איתם מזכירה משלהם, בחורה בשם טליה. נילי הבינה את הרמז ביום השני לעבודתם: ליבנת ביקשה ממנה "לצמצם שעות" בלי לומר בפירוש מה יקרה אחר כך.
היא ישבה בבוקר יום רביעי בחדר ההמתנה הריק, עוד לפני שהמרפאה נפתחה, וסידרה תיקים שכבר לא היו שלה לסדר. מהרדיו הישן על השולחן בקעה תוכנית בוקר, מישהו דיבר על מחירי הדלק שעלו שוב. היא הריחה את ריח החומרים המחטאים שנדבק לה לבגדים כל כך הרבה שנים, עד שכבר לא הרגישה אותו.
בשבוע שלאחר מכן פוטרה רשמית. "צמצומים", אמרה ליבנת, בלי להסתכל לה בעיניים ישר, ומסרה לה מעטפה עם פיצויי פיטורים חסרים — פחות משליש ממה שהגיע לה על פי חוק, לפי שנות הוותק. נילי לקחה את המעטפה הביתה, פתחה אותה על שולחן המטבח, ומנתה את השטרות פעמיים.
בשכונה שלה, בגבעתיים, היו לה שכנים במשך עשרים שנה. אבל דווקא עכשיו, כשהיא הכי הצטרכה מישהו, גילתה שהאנשים סביבה מתפזרים כל אחד לפינה שלו. אחותה, אסנת, הייתה טרודה בגירושין משלה. חברתה הטובה מהעבודה, רחל, עברה לגור בבאר שבע אחרי שהבן שלה התחתן שם. הבן של נילי, עידו, חי בברלין כבר שנתיים ולא ענה לטלפונים באמצע היום שלו.
היא פנתה לעורך דין עבודה, גיא מזרחי, ששכרו לה חברים במרכז לקשיש בגבעתיים ברבע מחיר. גיא בדק את התלוש האחרון שלה, את חוזה ההעסקה הישן, ואת מכתב הפיטורים. "יש לך פה עילה טובה", אמר לה, "אבל זה ייקח זמן. חודשיים, שלושה, אולי יותר, עד שהם יסכימו לשלם את מה שמגיע לך."
נילי לא היה לה כוח לחכות. חשבון הבנק שלה בבנק הפועלים הראה יתרה שמכסה בקושי חודש וחצי של שכר דירה. היא ישבה ערב אחד על הספה, עם התיק הירוק שהחזיקה שם את כל הניירת — תלושי שכר, חוזה, מכתב הפיטורים — והרגישה שאין לה אף אחד לשאול מה לעשות.
היא נזכרה בסיפור שספר לה פעם אביה, מוזס, שהיה נהג משאית ונסע בין באר שבע לאילת דרך המדבר. הוא סיפר לה על בדואי זקן שהוא פגש בתחנת דלק ליד מצפה רמון, שסיפר לו איך צריך לחצות מדבר: לא לבד, ולא עם כל אחד. "תחפשי אנשים רגועים שעושים את העבודה שלהם ולא פוגעים באף אחד", אמר לה מוזס לפני שנים, כשהתלוננה על עמיתה לעבודה שרכלה עליה. "אם אין לך קבוצה כזאת, מספיק אדם אחד נאמן. ואם אין לך אף אחד — תחפשי את הגמל שלך. תדאגי לו, ותמשיכי ללכת."
נילי לא ידעה בדיוק מה הגמל שלה. היא ישבה עם זה כמה ימים. בסוף החליטה שזה הניירת בתיק הירוק, והעבודה שהיא יודעת לעשות טוב יותר מכל אחד אחר.
היא פתחה תיק עצמאי בקבלת קהל למרפאות פרטיות — עבודה מהבית, ניהול יומנים ותורים דרך הטלפון והמחשב, בעמלה חודשית קבועה מכל מרפאה שהתקשרה איתה. תוך שבועיים חתמה עם שתי מרפאות בגבעתיים ואחת ברמת גן. היא עבדה מהמטבח, עם מחשב נייד ישן ושני קווי טלפון, ומכרה שעות ותורים בדיוק כמו שעשתה במשך שמונה עשרה שנה — רק שהפעם לעצמה.
גיא מזרחי התקשר אליה בסוף נובמבר. "הם הסכימו להסדר", אמר. "עשרים ואחד אלף שקל, זה כל ההפרש שמגיע לך לפי החוק." נילי סגרה את העיניים לרגע ליד השולחן, ואז פתחה תיקיית בנק אונליין במחשב וראתה את הסכום נכנס כעבור שבוע.
עם הכסף היא לא קנתה כלום. היא שילמה מקדמה על משרד קטן, שלושה חדרים בקומת קרקע ברחוב כצנלסון בגבעתיים, ורשמה עוסק מורשה על שמה: "מרכז תיאום — ניהול יומנים לקליניקות". תוך חצי שנה העסיקה שתי פקידות נוספות, שתיהן פוטרו ממרפאות אחרות באזור בדיוק כמו שהיא פוטרה.
ביום שהיא חתמה על חוזה השכירות במשרד החדש, טליה — המזכירה שבאה במקומה אצל ליבנת ורונן — התקשרה אליה. "המרפאה של ד"ר שגן מחפשת מישהו לנהל להם את היומן מבחוץ", אמרה טליה בקול לא בטוח. "אני לא מסתדרת עם המערכת שהם הביאו." נילי הסתכלה על היומן הפתוח מולה על המסך, על השורה הריקה בשבוע הבא, ואמרה: "תגידי להם שהמחיר שלי חמש מאות שקל בחודש, ותשלום מראש."
ליבנת שגן שילמה את התשלום הראשון תוך יומיים, בלי לשאול שאלות.
