אלעד קרני קנה שקיות אורז ביילק ופסטה במעדני "ויקטורי" ברחוב אבן גבירול, רבע שעה לפני שהיה צריך להיות במשרד. עוד ישיבה עם המשקיעים, עוד תיק שצריך לסגור עד סוף השבוע. הוא היה בן שלושים ושמונה, שותף בכיר בחברת נדל"ן שהקימה מגדלים בגבול תל אביב-רמת גן, ואנשים בסביבתו תמיד אמרו עליו אותו דבר: "לאלעד הכול הולך חלק". חליפה מגוהצת, שעון רוסי-שוויצרי על פרק היד, יומן מסודר לשבועיים קדימה.
לצידו, כבר חמש שנים, הייתה נועה. אשתו. מעצבת פנים עם תיק לקוחות מרשים, שיער חום ארוך שקלעה כל בוקר באותה תנועה, ונוכחות שגרמה לאנשים בחדר להשתתק כשהיא דיברה. אלעד נתן לה גישה לחשבון הנאמנות של החברה, לקודים של הכספת במשרד, לכל מה שהיה יקר לו. הוא לא בדק אחריה אף פעם. לא היה לו סיבה.
הוא עמד בתור לקופה, שקית בייד ימין, כשההרגשה הזאת עלתה בו — מישהו בוהה בעורפו. הוא הסתובב, לא ראה אף אחד מוכר. חשב שזה מהעייפות; שלושה לילות רצוף בלי שינה בגלל התיק החדש. אבל כשהגיע לקופאית ופתח את הארנק, האישה הזאת כבר עמדה שם.
זקנה נמוכת קומה, גב מעט שחוח, מטפחת ירוקה כהה קשורה מתחת לסנטר. שרוולי הסוודר שלה היו קצת ארוכים מדי, כאילו הסוודר נתפר למישהי גבוהה יותר. היא לא חיכתה בתור. פשוט התקרבה, בלי היסוס, עד שעמדה קרוב מדי, ואמרה במשפט אחד, בקול צרוד ונמוך:
"תסתכל טוב, אלעד. האישה שאתה אוהב מסתירה משהו שיקרע לך את הלב."
"סליחה? איך את יודעת את השם שלי? גברת, רגע—"
היא כבר פנתה ללכת, נעליים שטוחות שורקות על הרצפה הקרה. עד שהגיע לדלת הכניסה, היא כבר לא הייתה שם. הוא יצא החוצה, הסתכל ימינה ושמאלה על המדרכה, בין העצים שהצל שלהם נפל על החניה — כלום. כאילו נבלעה.
הוא נכנס לרכב, לא הניע. ישב שם שלוש דקות, השקית על המושב הנוסע, מסתכל על הטלפון בלי לראות אותו באמת. אז חייג לנועה. עלתה תא קולי. חייג שוב. שוב תא קולי. זה לא היה טיפוסי לה — היא תמיד ענתה, גם באמצע פגישה, לפחות בהודעה.
בישיבה עם המשקיעים באותו בוקר הוא לא זכר מילה ממה שאמרו. הישיבה נגמרה בשעה אחת עשרה. הוא נסע הביתה, לדירה בשכונת נווה אביבים, במקום למשרד.
הדירה הייתה ריקה. אבל על שולחן המטבח מונח היה משהו שלא היה שם בבוקר: מעטפה חומה, לא סגורה כמו שצריך, עם הלוגו של חברת "מגדל" חברה לביטוח מציץ מתוכה. הוא פתח אותה. פוליסת ביטוח חיים על שמו. סכום הביטוח: מיליון וחצי שקל. המוטבת: נועה כרמי. תאריך החתימה: לפני שמונה חודשים. הוא לא חתם על שום פוליסה כזאת. הוא בדק — החתימה על הדף לא הייתה שלו, אבל דמתה לשלו מספיק כדי לעבור בדיקה שטחית.
הוא ישב על הכיסא במטבח והחזיק את הדף חצי שעה. בחוץ שכנה תלתה כביסה על החבל שבין שתי המרפסות, ומכונית מוסך שכונתי צפרה פעמיים בכניסה לרחוב. הוא לא זז.
בערב, כשנועה חזרה, היא סיפרה שהייתה בפגישת עבודה בהרצליה פיתוח, שהטלפון היה על מצב שקט. הוא לא אמר כלום על המעטפה. במקום זה שאל, כמו בטעות: "מה שלום אבא שלך?" נועה קפאה לרגע — שבריר שנייה, אבל הוא ראה. "בסדר," היא אמרה. "למה?"
אבא של נועה, מוטי בן־חיים, ניהל חברת ביטוח קטנה ברמת גן שבקושי שרדה שני עשורים בתחרות מול החברות הגדולות. אלעד ידע את זה, אבל מעולם לא חיבר את זה לשום דבר.
למחרת בבוקר הוא לא הלך למשרד. נסע ישר לרמת גן, לחברת הביטוח של מוטי. הזכירה ליד הדלת הכירה אותו, נתנה לו להיכנס. מוטי ישב מאחורי שולחן עמוס תיקיות, הרים את הראש והלבין.
"אתה יודע למה באתי," אמר אלעד ושם את הפוליסה על השולחן.
מוטי לא הכחיש. הוא סיפר הכול בקול שקט, בלי שיתגונן יותר מדי — שהעסק שלו על סף פשיטת רגל, שהוא חייב לבנק שלוש מאות ושמונים אלף שקל, שנועה באה אליו לפני שמונה חודשים עם רעיון: פוליסת ביטוח על שם אלעד, חתימה מזויפת שמישהו במשרד עזר לה להשיג, תוכנית שאם משהו "יקרה" לאלעד — לא עכשיו, אולי בעוד שנתיים־שלוש, כשזה כבר לא ייראה חשוד — הכסף יציל את החברה של אביה ויישאר גם לה.
"היא לא רצתה שיקרה לך משהו," אמר מוטי, כמעט מתחנן. "זה היה רק… ביטחון. לכולנו."
אלעד לא צעק. הוא לקח את הפוליסה, קם, ונהג חזרה לתל אביב. לא לדירה — למשרד של עורך הדין שלו, רונן שגיא, ברחוב רוטשילד, מישהו שהכיר עשר שנים ושסגר איתו עסקאות נדל"ן בהיקף של מאות מיליונים.
בשלוש אחר הצהריים, כשנועה חזרה הביתה, אלעד כבר חיכה לה בסלון, עם תיקייה כחולה פתוחה על שולחן הזכוכית. בפנים: צילום הפוליסה, מכתב מעורך הדין שמבטל כל ייפוי כוח שהיה לה על חשבונות החברה, ובקשה לגירושין בהסכמה שכבר נשלחה בפקס לעורך דינה.
"אלעד, זה לא מה שאתה חושב—"
"אבא שלך כבר סיפר לי הכול," הוא אמר, בלי להרים את הקול. "מיליון וחצי שקל, נועה. על השם שלי. בלי שאדע."
היא ניסתה להסביר, לבכות, לגעת בזרוע שלו. הוא הזיז את היד שלה בעדינות והצביע על החתימה בפוליסה. "זה לא הכתב יד שלי. תבדקי בעצמך."
באותו שבוע הוא סגר את חשבון הנאמנות המשותף וחתם על צו עיקול זמני על הפוליסה דרך רונן, כדי שאף אחד לא יוכל לגבות ממנה שקל לפני שההליך המשפטי ייגמר. הקודים לכספת במשרד הוחלפו באותו יום. שבוע וחצי אחר כך היא עברה לדירה שכורה ברמת גן, קרוב לאביה.
חצי שנה אחרי זה, אלעד פגש שוב את אותה קופאית שעבדה ב"ויקטורי" באותו בוקר. היא סיפרה לו, כמעט באגב, שאף אישה בגיל שהוא תיאר לא נכנסה לחנות באותו יום — יש להם מצלמות על כל פינה, והיא בדקה בעצמה כי הסיפור סיקרן אותה. אלעד לא ניסה יותר להבין מי הייתה הזקנה במטפחת הירוקה. הפוליסה בוטלה רשמית בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ומוטי בן־חיים מכר את חברת הביטוח שלו לחברה גדולה יותר תמורת סכום שבדיוק כיסה את החוב לבנק — ולא שקל יותר.
