בגיל שבע וחצי גלעד עוד רץ אליי כל בוקר לחדר, מתיישב על קצה המיטה ובודק אם אני שם לפני שהוא בכלל פותח עיניים. אני זוכרת את זה כי זה נגמר בלי אזהרה, בערך בגיל שתיים־עשרה, כשבבוקר אחד הוא פשוט לא בא. שכבתי שם וחיכיתי, ואז שמעתי אותו כבר במטבח מדבר עם עצמו על משהו במשחק שלו.
אני רונית שגיא, בת חמישים ואחת, מנהלת סניף בבנק הפועלים ברחוב ביאליק בחיפה. גלעד הבן שלי היחיד. אבא שלו עזב כשגלעד היה בן תשע, ומאז זה היינו רק אנחנו השניים בדירה הקטנה ליד הכרמלית. שנים חשבתי שזה תפקיד שלי לדעת הכל עליו — מה הוא אכל, עם מי הוא מדבר, למה הוא עצוב. כשהוא היה בן שש־עשרה ולא ענה לי לוואטסאפ יותר משעתיים, הייתי מתקשרת שלוש פעמים ברצף. הוא היה חוזר הביתה וזורק את התיק על הכיסא ואומר, "אמא, הייתי בחוג רובוטיקה, את לא צריכה לדאוג ככה."
לא הבנתי אז שהדאגה שלי לא הייתה אהבה נקייה. היא הייתה חבל.
לפני שלוש שנים גלעד קיבל הצעת עבודה כמהנדס תוכנה בחברת הייטק בבאר שבע — משרה טובה, שכר גבוה, אבל רחוק ממני שעתיים וחצי נסיעה. ישבנו במטבח, הוא עם כוס תה שהתקרר לו כי שכח לשתות, ואני עם המרק על האש שאף אחד לא נגע בו. אמרתי לו, "תעשה מה שטוב לך." אבל בפנים רציתי לצעוק: תישאר, מי יבשל לך, מי יזכיר לך לקחת מטרייה.
הוא עבר. בהתחלה התקשר כל ערב. אחרי חצי שנה — פעם בשבועיים. חשבתי שאיבדתי אותו. חברה שלי מהעבודה, אתי, אמרה לי משהו שנתקע לי: "רונית, אולי הוא לא מתרחק ממך. אולי הוא סוף־סוף חי."
התחלתי לקרוא על זה — על התיאוריה הזאת שאמא צריכה להיות כמו כוח משיכה, לא כמו רצועה. שהיא לא רודפת, לא מתחננת, לא גורמת לו להרגיש אשם על זה שהוא בונה חיים משלו. שהתפקיד שלי לא היה לעצור אותו מללכת, אלא להפוך לבית שהוא לעולם לא צריך לברוח ממנו.
זה כאב לקרוא. כי הבנתי כמה פעמים עשיתי בדיוק ההפך.
לפני שנה, ביום שישי בערב, גלעד התקשר בפעם הראשונה מזמן בלי שאני יזמתי. קולו היה שונה — לא הקול הבטוח שהוא תמיד מדבר בו. "אמא, פוטרתי. גם עם מיכל נגמר. אני לא יודע מה אני עושה עם החיים שלי."
הרגע הזה היה מבחן. חלק ממני רצה לומר, "אמרתי לך שהעבודה הזאת מסוכנת מדי," או "תחזור הביתה, אני אדאג לך." אבל שתקתי רגע, הידיים שלי הפסיקו לקפל את הכביסה שהייתה פרושה על השולחן, ואמרתי רק, "בוא הביתה לשבת. יש לי חדר, ויש לי אוזניים."
הוא בא. ישב על הספה שהייתה שלו כשהיה נער, עם הכתם הישן מקולה שנשאר עליה. לא שאלתי שאלות. הבאתי לו צלחת חומוס וזיתים ואמרתי, "ספר כמה שאתה רוצה, או בכלל אל תספר." הוא סיפר הכל — שהוא נכשל בפרויקט, שהוא בכה במכונית בחניה של החברה, שהוא מפחד שהוא נכשל בכל.
בסוף הערב הוא אמר, "אמא, את יודעת שאני יכול תמיד לבוא הנה בלי שאת שופטת אותי?"
"תמיד," אמרתי. וזהו. לא הוספתי תנאים.
הוא חזר לבאר שבע אחרי שבועיים, מצא עבודה חדשה תוך חודש, וחזר להיות מי שהוא. אבל השיחות בינינו השתנו. הוא מתקשר עכשיו לא כי הוא צריך משהו, אלא סתם, ביום שלישי בצהריים, לספר שהוא ראה חתול ברחוב שנראה בדיוק כמו החתולה שהייתה לנו כשהוא היה קטן.
לפני חודשיים גיליתי דבר שסידר לי משהו בראש. אבא שלי, סבא של גלעד, השאיר לי כשמת דירה קטנה בקריית מוצקין, שהייתי משכירה ומעבירה את הכסף לחיסכון על שמו של גלעד — בלי לספר לו, "בשביל היום שהוא יצטרך". גיליתי מהעו"ד שלי שגלעד כבר יודע על זה שנתיים, כי סבתא שלו מצד אבא סיפרה לו במקרה. הוא ידע ולא אמר לי כלום, לא ביקש כלום, לא רמז. פשוט חיכה שאני אחליט מתי לספר.
זה גרם לי להבין משהו: הוא לא מתרחק כי הוא לא אוהב אותי. הוא נותן לי מרחב כמו שאני נותנת לו. זה הדדי.
בשבוע שעבר חתמתי אצל העו"ד על ניירת שהעבירה את הדירה בקריית מוצקין רשמית על שמו — שווי כשמונה מאות אלף שקל. לא הפתעה, לא מתנה עם מסיבה. פשוט תיק חום עם דפים, שאותו שלחתי אליו בדואר רשום עם פתק: "זה שלך. תעשה בו מה שאתה רוצה, גם אם זה למכור אותו ולנסוע לתאילנד."
הוא התקשר באותו יום, קול רועד קצת. "אמא, למה עכשיו?"
"כי זה שלך כבר שנתיים, אני רק הפסקתי להעמיד פנים שזה לא," אמרתי.
עברו כמעט שנתיים מאז השבת ההיא בסלון עם החומוס. גלעד מגיע הביתה לחיפה בערך פעם בחודש, בלי שאני מבקשת. לפני חודש הוא הביא איתו בחורה בשם נועה, מהנדסת כמוהו, וישבנו שלושתנו על המרפסת עם קפה הפוך שהתקרר כי דיברנו יותר מדי. באמצע השיחה הוא אמר לה, כמו בדרך אגב, "אמא שלי היא האדם היחיד שאף פעם לא גרם לי להרגיש שאני חייב לה משהו על זה שהיא אהבה אותי." לא ידעתי שהוא חושב ככה. ומצאתי את עצמי, בפעם הראשונה מזה שנים, לא מנסה לתקן שום דבר בשיחה — רק מקשיבה.
