חמש עשרה שנה לא דיברנו. חמש עשרה שנה, ואף אחת מאיתנו לא הרימה טלפון קודם.
קוראים לי רותי, אני בת חמישים ושתיים, מוכרת תכשיטים בקניון עזריאלי בחיפה, ויש לי שתי אחיות — יעל, הגדולה, ונעמי, הקטנה. פעם היינו שלוש בנות בדירת שלושה חדרים ברחוב הרצל, ישנות בחדר אחד, רבות על מי לוקחת את השמיכה, צוחקות עד שאמא הייתה דופקת על הקיר מהמטבח ואומרת "מספיק, יש לי שכנים".
הכל התפרק בגלל דירה. אבא נפטר, השאיר לנו דירת שני חדרים בקרית מוצקין, ובמקום לחכות עורך דין שיסדר את זה כמו בני אדם, יעל פשוט העבירה את הדירה על שמה. אמרה שהיא "טיפלה בו יותר", אמרה שאנחנו "בקושי הגענו לביקורים". נעמי צעקה, אני שתקתי — ואני חושבת שהשתיקה שלי כאבה ליעל יותר מהצעקות של נעמי. אחרי זה, כל אחת נכנסה לתוך החיים שלה. אני התחתנתי עם משה, עברנו לחיפה. נעמי עברה לאילת עם החבר שלה, מלצרית שם עד היום. יעל נשארה בקרית מוצקין, בדירה שכבר לא הייתה של אף אחת מאיתנו יחד.
הודעות "מזל טוב ליום הולדת" בוואטסאפ, ותו לא. אפילו זה נפסק אחרי כמה שנים.
לפני חודשיים, בערב שישי, בשעה תשע וחצי בלילה, הטלפון שלי צלצל. מספר לא מוכר, קידומת 04. עניתי כי חשבתי שזה קשור לחנות. זה היה בעלה של יעל, בקושי מדבר.
"רותי, זו יעל. היא בבית חולים רמב"ם. שבץ."
לא שאלתי כלום. לקחתי מפתחות, נסעתי לבד כי משה עבד במשמרת לילה, והגעתי לחדר מיון בשעה עשר ורבע. הריח שם — חומר חיטוי מעורב בקפה שרוף מהמכונה בפינה — אני עוד זוכרת אותו. נעמי הגיעה למחרת בבוקר מאילת, ישר מהאוטובוס, עם תיק גב ישן שהיא לוקחת לכל מקום מאז שהיא בת עשרים.
שלושתנו ישבנו במסדרון על כיסאות פלסטיק כחולים, בלי לדבר, במשך שעתיים. בעלה של יעל הביא לנו כוסות תה ממכונה, בלי סוכר, כי לא ידע מה כל אחת אוהבת. אף אחת מאיתנו לא תיקנה אותו.
הרופאה יצאה בשעה שתים עשרה בצהריים. אמרה שיעל בהכרה, שהיא ביקשה לדבר עם "האחיות שלה" — ברבים. לא עם בעלה קודם. איתנו.
נכנסנו. יעל שכבה עם צינור חמצן מתחת לאף, יד שמאל שלה כבר לא זזה כמו קודם. היא הסתכלה בי, אחר כך בנעמי, ופתאום פרצה בבכי — לא הצלחתי לזכור מתי בפעם האחרונה ראיתי אותה בוכה, אולי בהלוויה של אבא.
"הדירה," היא אמרה, קול שבור. "אני רוצה להחזיר את החלק שלכן. עורך דין, השבוע, אם אני אצא מפה."
נעמי אמרה: "לא באנו בשביל דירה, יעל." ואני, במקום מילים, פשוט לקחתי את היד הימנית שלה — זו שעוד הרגישה — והחזקתי אותה. יעל המשיכה: "כל שישי אני יושבת לבד עם דוד ליד השולחן וחושבת על שלוש הכיסאות הריקות. חשבתי שיהיה לי זמן. חשבתי שתמיד אפשר לתקן מחר."
היא נשארה שבועיים באשפוז. אנחנו — שלושתנו, נעמי אפילו לקחה חופש בלי משכורת מהמסעדה באילת — הצטופפנו כל יום באותו מסדרון, על אותם כיסאות כחולים. בפעם השלישית מישהו הביא עוגיות מהסופר בשכונה, ואכלנו אותן ליד המיטה כמו שהיינו עושות פעם על שולחן המטבח של אמא.
יעל התאוששה חלקית. היד השמאלית עדיין חלשה, אבל היא מדברת, היא הולכת עם מקל.
שבוע אחרי שהשתחררה, נפגשנו אצל עורך דין ברחוב הנביאים בחיפה. יעל הביאה תיק ירוק עם כל הניירת — נסח טאבו, שטר העברת הבעלות המקורי מלפני חמש עשרה שנה, והצעת הסכם חדש שהכינה מראש: הדירה בקרית מוצקין נמכרת, שווי משוער שש מאות אלף שקל, מחולק לשלושה חלקים שווים — מאתיים אלף שקל לכל אחת. לא בגלל שמישהו תבע. בגלל שהיא בעצמה ביקשה את זה, לפני שראתה את עורך הדין בכלל.
חתמנו. יעל חתמה ראשונה, ביד ימין, כי השמאלית עדיין רועדת מדי בשביל עט.
בצאתנו מהמשרד ירד גשם ראשון של החורף על רחוב הנביאים, וריח האדמה הרטובה עלה מהעציצים ליד הכניסה. נעמי פתחה מטרייה אחת לשלושתנו, צפופות מדי, כתפיים נוגעות. אף אחת לא הזיזה את עצמה החוצה.
שבוע שעבר, ליעל היה יום הולדת חמישים וחמש. ישבנו סביב אותו שולחן בקרית מוצקין — הדירה עדיין רשומה על שמה עד שהמכירה תושלם, אבל עכשיו זה כבר לא משנה למי היא רשומה. שלוש כוסות תה בלי סוכר, כי אף אחת מאיתנו לא באמת אוהבת סוכר, מתברר, רק חשבנו שהאחרות אוהבות.
חודש אחרי זה, כשפינינו את ארון הספרים הישן להכנת הדירה למכירה, נעמי מצאה בין דפי אלבום תמונות ישן מכתב שאבא כתב ולא שלח מעולם, מתאריך שנה לפני מותו — כתוב בו שהוא רוצה שהדירה תירשם על שלושתנו יחד, "כדי שאף אחת לא תרגיש שהיא צריכה יותר משמור על השתיים האחרות". יעל קראה אותו בקול, בלי לעצור, עד המילה האחרונה, ואז קיפלה אותו והכניסה אותו לתיק הירוק, לצד הניירת של המכירה.
