בכל בוקר, בשעה שבע וחצי בדיוק, מקס היה יושב ליד הגדר ומחכה למישהו שכבר לא עמד לחזור.
אנחנו גרים ברחוב הכלנית, בשכונת נווה שאנן בחיפה, בבית עם חצר קטנה שגובלת בחצר של השכן שלנו. בין שתי החצרות יש רק גדר רשת פשוטה, כזאת שקונים בחנות חומרי בניין ברחוב יפו, בקושי מטר גובה. מקס, הבלגי מלינואה שלנו, מעולם לא הבין שהגדר הזאת אמורה להפריד בין שני עולמות.
השכן שלנו, מר אברהם זילברמן, היה בן שמונים ואחת, אלמן כבר שש שנים, גר לבד בבית הקטן ההוא מאז שאשתו רבקה נפטרה. בן שלו, איתן, גר בבאר שבע ומתקשר פעם בשבוע. הביקורים היו נדירים.
מה שקרה בינו לבין מקס התחיל במקרה, בערך שנה לפני האירועים שאני הולכת לספר. יום אחד מר זילברמן הוציא כיסא מתקפל ישן לחצר, מהסוג עם הרצועות הפלסטיק שדוהות בשמש, וישב שם עם ספל תה. מקס שמע את הרעש של רגלי המתכת גוררות על האבן המשתלבת, ורץ לגדר. זילברמן, בלי לחשוב פעמיים, הושיט יד עם ביסקוויט לכלב.
מאז זה הפך לטקס יומי. בכל בוקר זילברמן היה יוצא עם הכיסא, מקס היה מגיע תוך שניות, מקבל את הביסקוויט בעדינות, ואז פשוט יושב. ומקשיב.
זילברמן סיפר לו על רבקה. על השנים שלו בצנחנים, על הפציעה בברך שגרמה לו לצלוע כל החיים. הוא סיפר על עגבניות שלא הצליח לגדל בשום שנה, למרות שניסה כל זן שמצא במשתלה. הוא סיפר על איתן שכל הזמן אומר לו להפסיק לטפס על סולמות לתקן את המרזב. ומקס פשוט ישב וקלט את זה, בלי לזוז, בלי לקטוע, ישר לתוך הפרצוף של הזקן.
בעלי, גיא, פעם אמר בצחוק שהוא חושב שמקס אוהב את זילברמן יותר משהוא אוהב אותנו. צחקנו. לא ידענו כמה זה יהיה נכון.
ואז, בבוקר קר אחד בסוף חודש נובמבר, הכיסא לא יצא. הדלת האחורית נשארה סגורה. מקס חיכה ליד הגדר שעה, שעתיים, ואז את כל היום. בלילה הוא לא אכל. לא שיחק. אפילו לא הגיב כשהילדים שלנו, נעה ואורי, קראו לו בשמו. הוא רק ישב, פרצוף דחוק אל הרשת, וחיכה.
למחרת חזר לאותו מקום. וגם ביום השלישי. אז הלכתי לדפוק על הדלת של זילברמן. אף אחד לא ענה. שכנה מהבניין ממול, גברת כהן, אמרה לי שראתה אמבולנס של מד"א מגיע יומיים קודם.
הבטן שלי התהפכה. באותו ערב איתן התקשר.
"אבא בסדר," הוא אמר, "הוא נפל במקלחת. שום דבר לא נשבר, אבל הרופאים אומרים שהוא לא יכול לגור לבד יותר."
שאלתי איפה הוא. "אצלי, בבאר שבע. שעה ורבע נסיעה."
הסתכלתי מהחלון של המטבח. מקס עדיין ישב ליד הגדר.
"איתן," לחשתי, "מקס לא זז מהגדר הזאת."
שקט בקו.
"הוא מחכה לאבא שלך."
ואז שמעתי קול חלש ברקע. "זאת רחל?"
העיניים שלי התמלאו. "כן, מר זילברמן."
"מה שלום הבן שלי?" הוא התכוון למקס.
"הוא מתגעגע אליך."
לרגע לא דיברנו. אחר כך הקול שלו נשבר. "גם אני מתגעגע אליו."
הסתכלתי החוצה. מקס דחף את האף שלו אל הרשת הקרה, כאילו הוא יכול לעבור דרכה.
"תגידי לו שלא עזבתי כי רציתי," הוא לחש.
לא הצלחתי לעצור את הדמעות. כי מקס לא הבין בתי חולים. הוא לא הבין זקנה. הוא רק ידע שהחבר שלו נעלם, והמשיך לחכות.
הבנו אז שביקור סוף שבוע לא יספיק. אבל היתה בעיה: הדיור המוגן באר שבע שאיתן מצא לאבא שלו לא מקבל כלבים בגודל של מקס. שלושים וחמישה קילו של בלגי מלינואה – לא בא בחשבון, אמרה המנהלת בטלפון.
הילדים בכו. גיא לא הצליח לדבר בכלל. ישבתי על הרצפה במטבח, ליד קערת האוכל הריקה של מקס, וניסיתי להבין איך מסבירים לכלב שלפעמים לאהוב מישהו זה גם לוותר על הדבר שהכי אוהבים.
ואז ראיתי את מקס חוזר לגדר, מניח את הראש על הרשת. והבנתי. שנה שלמה הכלב הזה הראה לנו מה זו נאמנות בלי תנאי. הוא לא שכח את זילברמן כי החיים נהיו מסובכים. לא הפסיק לחכות כי לא הבין. הוא פשוט אהב אותו.
אז החלטנו. פתחתי את המחשב, מצאתי דירה מוגנת אחרת ברחוב הנשיא, במרחק עשרים דקות הליכה מהבית שלנו, כזאת שכן מקבלת כלבים – יקרה יותר, שלושת אלפים שקל בחודש נוסף, אבל איתן הסכים לכסות את ההפרש. התקשרתי לזילברמן במחלקה הגריאטרית של בית החולים רמב"ם, שם אשפזו אותו לתצפית, וסיפרתי לו על התוכנית.
שלושה שבועות אחר כך, אחרי בירוקרטיה עם קופת חולים, טפסי הרשמה ופגישה עם עובדת סוציאלית שבדקה אם הבית באמת מתאים, זילברמן עבר לדירה החדשה. ביקשנו ממנו לבוא קודם אלינו, לפני שהוא נכנס לדירה שלו, כדי לראות את מקס.
איתן הביא אותו ברכב, ברילינה שלו, ועזר לו לצאת מהמושב האחורי עם המקל. מקס ראה אותו דרך דלת הכניסה הפתוחה וקפא במקום, לשנייה אחת ארוכה. ואז הזנב שלו התחיל לנוע, קודם לאט, אחר כך במהירות מטורפת, והוא רץ.
זילברמן כרע על הברכיים למרות המקל, למרות הברך הפצועה מהצבא, ומקס דחף את הפרצוף שלו אל החזה שלו. הזקן חיבק אותו כאילו הוא מחזיק חתיכה מהבית שחשב שאיבד לתמיד. הוא בכה. גם אנחנו בכינו, כל המשפחה שם באמצע הסלון.
עכשיו, כל יום שישי, זילברמן בא אלינו לארוחת ערב שבת, ומקס מלווה אותו ברגל מהדירה המוגנת ברחוב הנשיא עד הבית שלנו – מסע קבוע שכבר כל השכונה מכירה. ובכל בוקר ראשון, גיא לוקח את מקס לביקור קצר, כי גם ככה זה לא אותו דבר בלי הגדר, בלי הכיסא המתקפל, אבל זה מספיק.
לפני שבועיים חתמתי על טופס במשרד של איתן – הסדר קבע בכתב, בעדים, שקובע שמקס נשאר רשמית בבעלות המשפחה שלנו אבל זילברמן מקבל זכות ביקור מוגדרת, שלוש פעמים בשבוע לפחות, כתובה ומחתומה משני הצדדים. איתן ביקש את זה, אמר שהוא לא רוצה שיהיה ספק אצל אף אחד, לא אצלנו ולא אצל אבא שלו, מה קורה אם משהו ישתנה. יש לי את הטופס בתיקיה בארון המטבח, לצד תעודת הבריאות של מקס.
בשבת האחרונה זילברמן ישב במרפסת שלנו עם ספל תה, ומקס שכב ליד הרגליים שלו, בדיוק כמו פעם ליד הגדר. הוא לא סיפר על עגבניות הפעם. הוא סיפר לנעה ולאורי על היום שרבקה, אשתו, למדה אותו לרקוד לפני חמישים ושתיים שנה, במסיבה בקיבוץ. מקס לא הזיז את הראש כל הזמן שהוא דיבר.
