עומר לוי בא לעולם בבוקר קר בבית החולים סורוקה בבאר שבע, בפברואר 2019. הרופאה שילדה אותו הייתה כבר עשרים שנה במקצוע, ובכל זאת נעצרה לרגע כשראתה את התינוק. שום בדיקת אולטרסאונד לא הכינה את הצוות לזה: לתינוק לא היה אף. לא נחיריים, לא מבנה חיצוני, כלום. במקומו — עור חלק, כאילו מישהו שכח לצייר שם קו.
האבחנה הגיעה תוך שעות: ארינייה מולדת מלאה. מום נדיר עד כדי כך שרוב הרופאים בסורוקה מעולם לא נתקלו בו, לא בספרות ובטח לא בפועל. הריאות והדרכים הנשימתיות שלו התפתחו כרגיל, אבל הפתח הטבעי דרכו אמורים היינו לנשום — פשוט לא היה שם.
הפלא הראשון קרה מיד: עומר נשם. דרך הפה, בכוחות עצמו, כמו שתינוק בריא צריך לבכות בשנייה הראשונה. אבל נשימה דרך הפה של תינוק בן יומו היא לא פתרון לטווח ארוך — הוא לא יכול לינוק ולנשום בו־זמנית, וכל הצטננות קטנה הופכת מסוכנת. ביום החמישי לחייו הוא עבר טרכאוסטומיה — פתיחת נתיב נשימה ישירות בצוואר. אמו, שירה לוי, בת שלושים ואחת, מורה לחינוך מיוחד מנתיבות, ישבה באותו שבוע בפינת ההנקה של המחלקה וקיבלה הדרכה מהאחיות איך לשאוב הפרשות מהצינורית, איך לזהות שהוא נחנק, מתי לצלצל למד"א. את אבא שלו, נדב, לימדו החייאה על בובת תרגול פלסטיק בחדר ישיבות קטן ליד המעלית, בזמן שדרך החלון נראה חניון בית החולים מלא באמבולנסים.
הביתה חזרו רק אחרי חודש. הדירה שלהם בנתיבות, קומה שלישית בלי מעלית, הפכה למעין תחנת טיפול נמרץ זעירה: מוניטור חמצן על השידה, ערכת שאיבה ליד העריסה, ולוח מגנטי על המקרר עם רשימת מספרי טלפון — רופא ילדים, מד"א, קופת חולים, סבתא. ריח החיטוי מהמכשירים התערבב עם ריח הבישולים מהשכנה למטה, שהייתה שולחת סירים של מרק עוף בלי לשאול.
אז הגיעה השאלה שלא הייתה רפואית בכלל. מנתחי פה-לסת בבית החולים איכילוב, שאליהם הופנו לייעוץ, הסבירו שבעתיד, כשעומר יגדל, יהיה אפשר לשקול ניתוחי שחזור — לבנות אף מרקמת סחוס מהצלעות, בכמה שלבים, על פני שנים. שירה שמעה את זה, הביטה בנדב, ואמרה משהו שהפתיע גם את עצמה: "אנחנו לא רוצים לעשות לו את זה רק כי ככה הוא נראה אחרת."
זה לא היה סירוב סופי. זה היה עיכוב מכוון. היא רצתה שיום אחד עומר עצמו יחליט, לא שהם יחליטו בשבילו כי לא נעים להם ברחוב. "אני פוחדת שילדים יצחקו עליו בגן," אמרה לנדב לילה אחד, כששניהם ישבו במטבח בשתיים לפנות בוקר, כי עומר סוף סוף נרדם. "אבל אני פוחדת עוד יותר מאיך שאנשים מבוגרים יסתכלו עליו. מרחם. אני לא רוצה שהוא יגדל וידע שהוא אבחנה לפני שהוא ידע שהוא ילד."
עומר גדל שמונה חודשים, שנה, שנה וחצי. סבתא רבקה, אמה של שירה, שהייתה מגיעה כל יום שלישי מאשדוד עם עוגת שמרים, סיפרה שהוא היה הראשון בין הנכדים שלמד לנופף שלום — לא בגלל שלמדו אותו, אלא כי אהב לראות אנשים מנופפים בחזרה. נדב, שעבד כחשמלאי ותיקן מזגנים בין שכונה לשכונה, נהג לספר בעבודה שהבן שלו "מברך אותך באגרוף" — עומר סירב לתת יד, אבל הושיט תמיד אגרוף קטן לבירכה, וחיכה שיתחככו בו בחזרה.
ואז, בליל שבת בסוף אוגוסט 2021, זה קרה. עומר, כבר בן שנתיים וחצי, נרדם רגיל אחרי סיפור לפני השינה. שירה נכנסה לבדוק אותו לפי השעון הרגיל — כל שעתיים, הרגל שלא הפסיקה מהבית חולים. הפעם המוניטור לא צפצף. הוא פשוט הפסיק לנשום.
בבית חולים ברזילי באשקלון אליו הובהל באמבולנס, לא הצליחו להחזיר אותו. הגורם המדויק למוות לא פורסם החוצה — התיק הרפואי נשאר בין המשפחה לפתולוג, ונדב ביקש מהאחות הראשית לא לחלוק פרטים עם אף אחד, "לא כי יש מה להסתיר, אלא כי זה שלנו."
נדב כתב אחר כך, בפוסט קצר שהעלה בחודש שלאחר מכן, שהוא עדיין מחכה ליום שבו יקבל עוד אגרוף אחד. שירה, מצידה, לא הורידה את הלוח המגנטי מהמקרר. מספרי הטלפון של רופא הילדים ומד"א עדיין שם, מתחת למגנט בצורת פרח שקנתה בשוק בבאר שבע כשעומר היה בן חודשיים.
בעיני הזרים ברחוב, עומר היה ילד "בלי משהו". בעיני שירה ונדב, לא חסר לו כלום מהרגע הראשון — רק זמן.
