קוראים לי אבנר, בן חמישים ושתיים, ואני החתן של דבורה. את הסיפור הזה אני מספר מהצד שלי, כי מהצד שלה כבר סיפרו אותו מספיק פעמים במשפחה, ותמיד יצאתי בו הרשע.
דבורה היא אמה של אשתי, רונית. גרה לבד בדירה בקריית ים כבר תשע שנים, מאז שבעלה, מוטי, נפטר מהתקף לב בגיל שישים ותשע. אני מכיר אותה עשרים וחמש שנה, מאז שהתחלתי לצאת עם רונית, ותמיד היה בינינו איזה מתח שקט – לא ריב, סתם שני אנשים שלא ממש מבינים אחד את השני אבל נאלצים לשבת יחד בכל ליל שישי.
מה שקרה השנה זה שדבורה נפלה במדרגות של בניין המגורים שלה, שברה את הירך, ואחרי הניתוח בבילינסון היא לא הצליחה לחזור לתפקוד עצמאי. הרופאה האורתופדית דיברה איתנו בפירוש – צריך מוסד סיעודי או מטפלת צמודה, ובלי זה היא תיפול שוב תוך חודשיים. אני זה שהסיע אותה מהבדיקות, אני זה שמילא את הטפסים לביטוח הלאומי, ואני זה שישב מול מנהלת "בית אבות הדר" ברמת גן וניהל משא ומתן על המחיר – שבעת אלפים ומאתיים שקל לחודש, בלי הנחה.
רונית לא יכלה להתמודד עם זה. היא עבדה אז שתים־עשרה שעות ביום בבית חולים, אחות בכירה במחלקת ילדים, ופשוט לא היה לה הכוח הנפשי לשבת מול אמא שלה ולהגיד לה "את עוברת למוסד". אז נפלתי אני בתפקיד הזה. ישבתי ליד דבורה בחדר בבית החולים, עם דלי הפלסטיק הקטן שהם נותנים שם והריח של חיטוי שלא עוזב את הקירות, והסברתי לה למה זה הכי בטוח בשבילה.
היא לא צעקה. זה מה שהכי הפתיע אותי. היא רק הביטה בי, שתקה כמעט דקה שלמה, ואז אמרה: "אתה רוצה להיפטר ממני כמו שנפטרים מרהיט ישן." ואז הוסיפה משפט שנחרט אצלי: "מוטי היה בונה לך ארון בעצמו ולא נותן לך לזרוק אותו."
זה כאב לי, כי מוטי באמת בנה לי ארון פעם, לפני שנים, כשעברנו לדירה בגבעתיים. אבל לא היתה לי ברירה אחרת. הבית שלנו קטן, שני חדרים ומרפסת, ואין שם מקום לעגלת הליכון ולמיטה סיעודית. ולא היה לי כוח לוותר על העבודה שלי – אני מנהל סניף בבנק הפועלים בבני ברק, ואם אני לא שם כל בוקר בשמונה, מישהו אחר יושב בכיסא שלי עד סוף השבוע.
מה שדבורה לא ידעה, ומה שאני יודע ואף אחד במשפחה לא יודע, זה שהיא לא ממש "לבד" בעולם כמו שהיא מציגה את עצמה. יש לה פנקס בכספת קטנה בדירה, שמצאתי כשארזנו את החפצים שלה להעברה. פנקס חיסכון ישן, על שמה, עם קרוב לארבע מאות ושמונים אלף שקל – כסף שהיא ומוטי חסכו שנים, מכירת חנות הבדים שהיו להם ביפו לפני שנפרשו. אף אחד לא ידע על זה. לא רונית, ולא אני עד אותו רגע.
לא לקחתי משם שקל. פשוט הנחתי את הפנקס בחזרה, סגרתי את הכספת, ולא סיפרתי לרונית שראיתי אותו. חשבתי, זה שלה, שתחליט מה לעשות איתו.
היא עברה למוסד בסוף חודש מרץ. שלושה חודשים ישבה שם בשקט, כמעט לא דיברה איתי כשבאתי לבקר, נתנה לי רק תשובות קצרות. רונית באה כל יום שלישי אחרי המשמרת, ודיווחה לי שאמא שלה "שקטה מדי, זה לא טבעי לה". אני ידעתי למה. היא היתה פגועה, וזה היה מובן לי, גם אם לא אמרתי.
בסוף יוני קיבלנו טלפון ממנהלת המוסד. דבורה ביקשה לדבר איתנו שנינו יחד, לא בטלפון – בפגישה, בחדר הישיבות הקטן שלהם, עם השולחן הפלסטיק החום ותמונת נוף של הכנרת תלויה עקומה על הקיר.
היא הגיעה לפגישה עם תיק ניילון כחול, מהסוג שנותנים בבתי מרקחת, ובתוכו הפנקס. שמה אותו על השולחן והחליקה אותו אליי.
"מצאת אותו, נכון?" היא אמרה. "ראיתי שהכספת היתה פתוחה קצת אחרת ממה שהשארתי אותה."
לא הכחשתי. "כן. לא לקחתי כלום."
"אני יודעת. בדקתי." היא פתחה את הפנקס לעמוד האחרון, שבו רשום הסכום. "ארבע מאות שמונים ושלושה אלף שקל. זה כל מה שנשאר לי ולמוטי אחרי שסגרנו את החנות ביפו. תכננו לחלק את זה בין שתי הנכדות כשיתחתנו. זה לא היה סוד – סתם לא דיברתי על זה כי לא היה צריך."
רונית ישבה לידי בלי לזוז.
"אני לא כועסת יותר על זה שהעברת אותי לכאן," דבורה המשיכה. "בדקתי, שאלתי את הרופאה, אפילו שאלתי מטפלת בקומה למטה בסתר. אתה צדקת. הייתי נופלת שוב, ואולי לא הייתי קמה בפעם השנייה."
היא הוציאה מהתיק גם דף מודפס, חוזה מנוסח על ידי עורך דין – היא ביקשה מהאחות שתעזור לה למצוא אחד, פרטי, לא קשור למשפחה.
"אני מעבירה את הכסף הזה לחשבון על שמכם, אבנר ורונית. לא לבנות. להם אני משאירה את הדירה בקריית ים, כשאמות. אבל את הכסף הנזיל אני נותנת עכשיו, בעודי בחיים, למי שבאמת דאג לי. את חתמת על החוזה בבנק, אתה," היא הצביעה עליי, "ואת ישבת איתי כל שלישי גם כשהיה לך קשה לראות אותי ככה." היא הביטה ברונית. "זה לא תשלום. זה פשוט צדק."
רונית פרצה בבכי, ואני זוכר שהיד שלי רעדה כשלקחתי את הפנקס. לא ידעתי מה להגיד, אז לא אמרתי כלום – פשוט פתחתי את היישומון של הבנק בטלפון שלי, ופתחתי חשבון חיסכון משותף חדש בשם שלנו, שם, מול העיניים שלה, כדי שתראה שזה נעשה.
היא חתמה על ההעברה באותו יום, בנוכחות עורך הדין שהגיע במיוחד. לקח שבוע עד שהכסף נכנס לחשבון.
הבנות, שרון ונעמה, שמעו על זה רק חודש אחר כך, בארוחת שישי. שרון קמה מהשולחן, אמרה שזה "לא הוגן" ושדבורה "השתגעה מהתרופות". דבורה, שישבה בראש השולחן בכיסא הגלגלים שהביאו לה מהמוסד לביקור, רק הניחה את הכף שלה בצלחת המרק ואמרה: "לא השתגעתי. פשוט לראשונה בחיים החלטתי לבד למי אני נותנת תודה. תשאלי את אבא שלך אם הוא היה מתנגד – הוא בנה לאבנר ארון בעצמו, את זוכרת?"
שרון לא ענתה. היא יצאה מהדירה, ולא באה לביקור אצל דבורה שלושה חודשים.
אני לא הרווחתי משהו רוחני גדול מכל הסיפור הזה. פשוט יש לי עכשיו, בחשבון החיסכון המשותף שלי ושל רונית, ארבע מאות שמונים ושלושה אלף שקל שלא היו לי לפני שנה, ויש לי חמותי שממשיכה לשבת בכיסא הגלגלים שלה ליד השולחן שלנו בכל שישי, ולא צריכה יותר להגיד "פעם הייתי" – כי היא עדיין כאן, מחלקת מרק, ומחליטה בעצמה למי היא נותנת ולמי לא.
