אני לא זוכר בדיוק מתי הבנתי שמאיה, בת השבע, מתכננת משהו. אולי כשראיתי אותה סופרת מטבעות על השטיח בסלון, שלוש פעמים ברציפות, ולוחשת לעצמה מספרים. אני, אבידור פלד, בן שלושים ואחת, גר איתה ועם עוד שני אחים קטנים ברחוב ביאליק בפתח תקווה, בדירה ששכרנו אחרי שאמא נפטרה לפני שנתיים. אני מסיע מונית, משמרות ארוכות, ולפעמים אני חוזר הביתה כשכולם כבר ישנים. את מי שמגדלת את הבית הזה בפועל – זה לא אני. זאת נופר, אחותי הגדולה, בת עשרים ושלוש.
נופר עובדת במכבסה ברחוב רוטשילד, מחליפה משמרות כדי שתמיד יהיה מישהו בבית אחרי הצהריים. היא זאת שקמה בחמש לחמם חלב, זאת שיודעת בעל פה איזה יום בשבוע יש חוג כדורסל למאיה ומתי התור לרופא שיניים של יותם, האח האמצעי. אני משתדל לעזור בכסף, אבל בין הנסיעות והחובות שנשארו מאמא, אני לא תמיד מצליח. נופר אף פעם לא מתלוננת. זה בדיוק מה שמדאיג אותי בה.
באותו יום שישי בבוקר מאיה נעלמה מהבית לכמעט שעה. גיליתי את זה כי חזרתי מוקדם מנסיעה, מצאתי את יותם לבד מול הטלוויזיה, ושאלתי איפה אחותו. "היא אמרה שהיא הולכת לקנות משהו בשוק", הוא ענה בלי להרים את הראש מהמסך. השוק שאני מכיר קרוב, ברחוב חנקין, אבל בכל זאת הרגשתי משהו מתכווץ בבטן. ילדה בת שבע, לבד, בבוקר שישי עמוס.
כשמאיה חזרה, החזקתי אותה בשתי ידיים ושאלתי איפה היא הייתה. היא לא ענתה מיד. פתחה את כף היד השמאלית ובה נשארו שלוש אגורות שלא הספיקו. "קניתי מתנה לנופר", היא אמרה. "זה יום ההולדת שלה מחר." לא ידעתי. שכחתי. עבדתי כל כך הרבה שלא זכרתי בכלל שנופר נהיית עשרים וארבע בעוד יום. זה מה שהכניס לי אגרוף בבטן – לא הפחד על מאיה, אלא הבושה.
בשבת בצהריים, אחרי שהילדים ישבו לאכול שניצלים שנופר טיגנה כרגיל, מאיה קמה, רצה לחדר ששיתפה עם יותם, וחזרה עם קופסה קטנה עטופה בנייר כסוף עם סרט ירוק שהיא בעצמה קשרה – הקשר היה עקום, אבל היא סירבה שאעזור לה בו. היא הושיטה את הקופסה לנופר בשתי ידיים. "יום הולדת שמח", היא אמרה. "זה בשביל שאת תמיד דואגת לכולנו."
נופר פתחה את הנייר לאט, שמרה עליו כאילו הוא שווה משהו. בפנים הייתה שרשרת דקה עם אבן תרכיז קטנה, בתוך קופסת תכשיטים אמיתית, כזאת מבד קטיפה כחול כהה עם שם החנות מוטבע בזהב על המכסה – "תכשיטי שלמה, רחוב חנקין 14". אני זיהיתי את החנות מיד. עברתי לידה מאות פעמים במונית. חנות קטנה, בעל אחד, זקן קצת, תמיד עם משקפיים על קצה האף.
נופר הביטה בשרשרת ואז במאיה. "מאיה, כמה עלה הדבר הזה?" מאיה ענתה בגאווה, "היה לי שלושה שקלים ותשעים אגורות, וזה בדיוק הספיק." משהו בקול שלה, הביטחון הזה, גרם לנופר לשתוק. היא ידעה, כמו שאני ידעתי, שתרכיז אמיתי בקופסה כזאת לא עולה ארבעה שקלים. היא לא אמרה כלום מול מאיה. רק חייכה, נישקה אותה על הראש, וענדה את השרשרת על הצוואר.
אבל אחרי שהילדים הלכו לישון, נופר ישבה על הספה עם הקופסה בחיק שלה, מסובבת אותה בין האצבעות. "אבידור", היא אמרה, "אני צריכה ללכת לשם מחר בבוקר. אני לא יכולה לקחת דבר כזה בלי לדעת מה קרה." ניסיתי לשכנע אותה שזה לא משנה, שהילדה עבדה על זה שבוע שלם ורק זה חשוב. נופר הנידה בראש. "אם מישהו טעה, זה לא הוגן שהוא ישלם על טעות של ילדה בת שבע."
ביום ראשון בבוקר, לפני המשמרת שלה, נופר הלכה לרחוב חנקין עם הקופסה, הנייר הכסוף המקופל בקפידה, והסרט הירוק – הכול ארוז בדיוק כמו שקיבלה, כאילו החזרה חייבת להיות מכובדת כמו המתנה עצמה. אני לקחתי אותה במונית כי המשמרת שלי התחילה על אותו כביש.
החנות הייתה עדיין סגורה כשהגענו, אז חיכינו. בערך ברבע לתשע בעל החנות – שלמה, כמו שהתברר – הגיע עם מפתחות ופתח את התריס. נופר נכנסה אחריו, ואני נשארתי ליד המונית עם החלון פתוח, שומע כמעט הכול.
"בוקר טוב", היא אמרה. "אני צריכה לשאול על שרשרת שקנתה כאן אחותי הקטנה בשישי. שרשרת תרכיז." הניחה את הקופסה הפתוחה על הדלפק. שלמה הרים אותה, בדק אותה, ופניו נעשו רכות – לא הפתעה, משהו אחר, כאילו חיכה לרגע הזה. "כן, אני זוכר אותה היטב", הוא אמר. "ילדה קטנה, שיער אסוף בשתי צמות, באה עם ממחטה מלאה מטבעות." "כמה זה עלה באמת?" נופר שאלה. "כי מה שהיה לה זה ממש לא הרבה, ואני יודעת בדיוק כמה שווה שרשרת תרכיז אמיתית עם קופסת קטיפה כזאת." שלמה שם את השרשרת בחזרה בקופסה, בזהירות, מיישר אותה כאילו זה חשוב לו איך היא נראית. "המחיר של כל פריט בחנות שלי הוא עניין בינו לביני ובין הלקוח", הוא אמר. "זה מה שנקבע ביניי לבין אחותך הקטנה." "היא רק בת שבע." "אני יודע בת כמה היא." נופר לחצה שפתיים. "בבקשה. אם היא לא שילמה מספיק, תני לי להשלים את ההפרש. אני עובדת, אני יכולה לשלם. אני לא רוצה שתפסיד כסף בגללנו." שלמה הביט בה רגע ארוך, ואז עטף מחדש את הקופסה בנייר הכסוף, בדיוק כמו שהייתה, וקשר את הסרט הירוק בקשר מסודר יותר ממה שמאיה הצליחה. הושיט לה אותה. "אחותך שילמה את המחיר הגבוה ביותר שאפשר לשלם על דבר כזה", הוא אמר בקול נמוך. "היא נתנה את כל מה שהיה לה."
נופר עמדה שם עם הקופסה בידיים רועדות. ראיתי את זה מהחלון של המונית – את הכתפיים שלה יורדות, את היד שעלתה לכסות את הפה. היא לא בכתה בקול. רק שתי דמעות ירדו, אחת אחרי השנייה, והיא ניגבה אותן במהירות בגב היד לפני שיצאה מהחנות.
נכנסה לרכב, סגרה את הדלת, שמה את הקופסה על הברכיים ואמרה רק, "בוא ניסע, אני אאחר למשמרת." לא דיברנו כל הדרך. כשהגענו למכבסה, לפני שיצאה, היא פתחה את הקופסה, הוציאה את השרשרת, וענדה אותה על הצוואר מתחת לחולצת העבודה, כך שרק שרשרת השרשרת נראתה. אמרה, "אני לא מורידה את זה."
באותו ערב ישבתי איתה במטבח אחרי שהילדים נרדמו, ושתינו תה נענע כמו שאמא הייתה מכינה. אמרתי לה שאני אתחיל לתת לה עוד ממה שאני מרוויח, שהיא לא צריכה לשאת הכול לבד. היא הביטה בי ואמרה, "אני לא צריכה יותר כסף ממך, אבידור. אני צריכה שתדע מתי יום ההולדת של אחותך." זה שקע. למחרת פתחתי בטלפון שלי לוח שנה עם כל תאריכי הלידה של האחים שלי, וקבעתי תזכורת, לא כדי לזכור מתנה – כדי לזכור להיות נוכח.
השרשרת עדיין על הצוואר של נופר. לא הורדתי ממנה עין באותו ערב, ולא שאלתי אותה שוב על מה שקרה בחנות. היא לא צריכה שאני אשאל. היא רק צריכה שאני אהיה שם.
