בכפר גלעד שברמת הגולן, בחורף שקפא את הבוצה בשבילים, גר לו זקן אחד בשם אברהם זילברמן. אלמן כבר תשע שנים, גר לבד בבית אבן ישן בקצה המושבה, עם כלב אחד בשם נמר — תערובת קנגל גדולה, פרווה חומה-שחורה, זקן כמוהו כמעט.
השכנה, רחל, זו שמביאה לו חלה בכל ערב שישי, שמה לב שהתריסים לא נפתחו כבר כמה ימים. שהעיתון של "ידיעות" ערום ליד השער, שלוש חוברות זו על זו, נרטב מהטל. שהמכונית שלו, פיג'ו 206 ישנה שצבעה התקלף, לא זזה מהחניה. ושאת נמר היא לא ראתה משוטט בין עצי הזית כמו תמיד.
היא התקשרה למוקד 100. הגיעו שני שוטרים ממשטרת קצרין. דפקו. שוב דפקו. שום תשובה. הדלת נעולה מבפנים. פרצו אותה.
הבית היה קר כמו קרח. תנור הנפט כבה מזמן. על השולחן — תשבץ הגיוני חצי פתור, עיפרון לידו, כוס תה קרה עם קליפת לימון בתחתית. ובכורסה הישנה, ליד החלון שמשקיף על הגולן, ישב אברהם. מת בשנתו, כנראה כבר כמה ימים.
ואז אחד השוטרים, דורון שמו, קפא במקום. נמר היה שם. שוכב על ברכיו וחזהו של אברהם, ראשו נשען על כתפו, כף רגל אחת מונחת על זרועו. כשהזרים נכנסו, הכלב פקח עיניים. לא נבח. לא נהם. לא ברח. רק נצמד עוד יותר. וכשדורון התקרב לאט, נמר טמן את האף עמוק יותר בתוך השמיכה והשמיע קול רעד נמוך — לא נביחה, לא יבבה. משהו שנשמע כמו לב שנשבר.
חיכו שעתיים עד שהגיע הרופא המשטרתי מקצרין. כל אותו הזמן נמר כמעט לא זז. נשאר בדיוק במקום שבו היה, צמוד לאדם שלו.
לפי ההערכה, אברהם היה מת כבר שישה ימים. ונמר בילה את רוב הימים האלה בלי לעזוב אותו בכלל. היה אוכל במטבח, היתה קערת מים ליד הדלת האחורית — כמעט ולא נגע בהם. הגוף שלו סיפר את הסיפור: הצלעות בלטו מתחת לפרווה הדלילה, הוא היה מיובש קשות, הכפות קרות כקרח, ופצעי לחץ נוצרו על הירכיים מרוב שכיבה באותה תנוחה. הווטרינר בקצרין העריך שהוא איבד קרוב לשישה קילו ממשקלו.
אבל לא היה אכפת לו. כי האדם שאהב עדיין היה שם.
לפני שמונה שנים אברהם מצא אותו רזה, פוחד, צולע ליד מחצבה נטושה מעל נחל יהודיה. לא ויתר עליו. בנה איתו אמון בסבלנות, שבוע אחר שבוע. מאז היו בלתי נפרדים. יצאו יחד לטיולים בשבילי הגולן, ישבו יחד על הספסל מול הבזלת בשקיעה, אכלו יחד מאותה קערה כשאף אחד לא ראה. וכשהברכיים כבר לא נשאו את אברהם רחוק, הם פשוט ישבו במרפסת ושתקו יחד מול השדות.
נמר הלך אחריו לכל מקום. אז כשחייו של האיש נגמרו, הכלב עשה את הדבר היחיד שהבין. הוא נשאר. הוא לא הבין מוות. הוא לא הבין למה הבית הפך פתאום שקט כל כך. הוא רק ידע שהאדם שלו עדיין שוכב שם. והוא לא הולך לשום מקום.
הסיפור יכול היה להסתיים במכלאה של "צער בעלי חיים" בקצרין. אבל דורון, השוטר שפרץ את הדלת, לא הצליח לשכוח את הכלב הזקן. שלושה ימים אחרי, הוא חזר. אמר לעובדים שהוא רק רוצה לראות מה שלומו.
ואז נמר ראה אותו. הלך לאט לרוחב הכלוב, הגיע עד דורון, ונשען על רגליו. דורון כרע. הכלב הניח את הראש על חזהו. בלי פחד. בלי היסוס. רק אמון.
אולי נמר ידע משהו שבני האדם לא ידעו. אולי אחרי שאיבד אדם שאהב, הוא פשוט היה מוכן לאהוב מישהו נוסף.
אותו אחר צהריים דורון מילא טופס אימוץ. נמר עבר לגור איתו בבית קטן בקצרין, עם חצר גדולה ומכונית שדה חדשה בחוץ. בפעם הראשונה מזה שבוע היה לו חם. מיטה רכה. אוכל בזמן קבוע. תנור שעובד. ואנשים סביבו שוב.
אבל דבר אחד לא השתנה. כל ערב נמר טיפס על הספה ונשען על חזהו של דורון, בדיוק כמו שפעם נשען על גופו של אברהם. לפעמים דורון היה מתעורר באמצע הלילה ומוצא את הראש של נמר מונח בעדינות על הלב שלו. בכל פעם כזאת הוא הניח יד אחת על גבו של הכלב. ואף אחד מהם לא זז.
חלפו כמעט שנה. דורון סיפר את הסיפור פעם אחת, לרב הכפר, כשבא לבקש עזרה בסידור מצבה לאברהם — כי לא היו לו קרובים שיעשו זאת. הרב הסכים, בלי תשלום. על המצבה כתבו רק שם, תאריכים, ומשפט אחד שדורון בחר: "נאמן עד הסוף."
ביום שהציבו את המצבה בבית העלמין בקצרין, דורון הביא את נמר. הכלב הריח את האדמה החדשה, ישב, ולא זז יותר מרבע שעה. אחר כך קם, הלך לכיוון האוטו, וחיכה שם שדורון יפתח לו את הדלת.
מאז, פעם בחודש, שניהם נוסעים לשם. דורון מנקה את המצבה, מחליף את הפרחים. נמר שוכב לידה, ראשו על הכפות הקדמיות, בדיוק כמו שנהג לשכב על ברכיו של אברהם. ואז, כשדורון קם ואומר "בוא, נמר, הביתה" — הכלב קם איתו, ופוסע לצדו כל הדרך חזרה לרכב.
