קוראים לי אבירם, בן שלושים ושש, מהנדס תוכנה, גר בגבעתיים עם אשתי דפני והבנות שלנו. כל יום שישי היינו נוסעים לאמא שלי, רחל, בבת ים, לארוחת צהריים. זה היה ככה מאז שאבא נפטר, לפני חמש שנים – אני לא זוכר יום שישי אחד שלא הלכנו. ואני מודה, בכנות: לא הלכנו רק בשביל אמא. הלכנו גם בשביל הסירים.
אמא שלי מבשלת כמו שבישלו בבית שלה בפתח תקווה בשנות השבעים – הרבה, כבד, עם שמן זית שזורם כמו נהר. חמין ביום חמישי בשביל שבת, קובה, מרק עוף עם קניידלך, שניצלים בכמויות שמספיקות לגדוד. בסוף כל ארוחה היא הייתה אורזת לנו קופסאות – שתיים, שלוש, לפעמים ארבע. אני אוהב את זה. דפני – פחות.
דפני עובדת בדיאטנות קלינית. זה חלק מהעניין, אני יודע. היא רואה אוכל דרך משקל גרמים ואינדקס גליקמי, ואני מבין אותה – היא לא עושה את זה כדי לפגוע, היא עושה את זה כי זה מי שהיא. אבל יש לי גם צד שני, שאני לא תמיד אומר בקול: אחרי שאמא שלי נשארה לבד, האוכל הזה היה הדרך שלה להגיד "אני עדיין כאן, אני עדיין דואגת לכם". לא הבנתי את זה עד שדפני אמרה את המשפט ההוא.
זה קרה ביום שישי אחד באפריל, קר יחסית לעונה. אמא הגישה עוף בתנור עם תפוחי אדמה ובצל מקורמל. דפני בקושי נגעה בזה. כשאמא הציעה לה עוד, דפני אמרה – בנימוס, אני חייב להגיד, לא בזדון – "רחל, אל תיעלבי, אבל זה קצת כבד בשבילנו. אנחנו במשך השבוע מנסים לאכול יותר קליל". אני זוכר שהסתכלתי בצלחת שלה: עוף, סלט, תפוחי אדמה. לא הבנתי מה הבעיה, ואמרתי בדיחה כלשהי כדי לשנות אווירה. זה עבד, חלקית.
מה שדפני לא ידעה, ומה שאני לא סיפרתי לה עד היום, זה שבדיוק באותו שבוע איבדתי לקוח גדול בעבודה. הייתי לחוץ, ישבתי מול המחשב עד שתיים בלילה כמה ימים ברצף. הביקור אצל אמא היה הדבר היחיד שהחזיק אותי באיזון. אז כשהיא אמרה את המשפט הזה על האוכל הכבד, זה נגע במקום שהוא לא בכלל קשור לעוף בתנור.
בסוף הארוחה, כרגיל, אמא הוציאה קופסאות. דפני ביקשה שתשים הרבה עוף כי ביום ראשון נחזור מאוחר מהעבודה. גם ביקשה את הקובה שנשאר, בשביל הבנות. לא אמרתי כלום. אבל משהו התהפך לי בבטן – הבנתי, בפעם הראשונה, איך זה נשמע מבחוץ: האוכל כבד מדי לאכול מול אמא, וטוב מספיק כדי לפתור בעיה של יום ראשון.
שבוע אחר כך הגענו כרגיל, בשעה אחת. אבל הפעם לא היה ריח של בישול בכניסה. הבית היה נקי, שקט מוזר. אמא ישבה בסלון עם ספר. שאלתי מה קורה. היא אמרה שהיא כבר אכלה, שהיה לה תוכניות אחר הצהריים, וחשבה שאנחנו נאכל בבית – "הרי אתם מנסים לאכול אחרת". דפני נדהמה, שאלה אם באמת לא נאכל שם היום. הרגשתי משהו בין צחוק להלם – צחקתי בהתחלה, עד שראיתי את הפנים של דפני. הזמנו פיצה. בסוף שתינו קפה, כמו תמיד, רק בלי הסירים.
כשעמדנו ללכת, דפני פתחה את המקרר כמעט מתוך הרגל, ושאלה אם יש משהו שאפשר לקחת. אמא ענתה, בלי כעס, בלי טון מיוחד: "יש, אבל זה האוכל שלי לשבוע". אני זוכר שדפני עמדה שם רגע עם המקרר פתוח, האור הכחלחל על הפנים שלה, ולא אמרה כלום.
בדרך הביתה זה התפוצץ. דפני אמרה שהיא הרגישה מושפלת, שאמא שלי "העניש" אותה על משפט אחד. אמרתי – ובזה אני עומד – שגם אמא הרגישה משהו דומה, כשדפני ביקרה את האוכל שלה בזמן שהיא עדיין חיכתה לקחת ארבע קופסאות הביתה. זו לא הייתה מריבה גדולה, אבל היא נמשכה כמה ימים בשתיקות ובמבטים.
שני ימי שישי לא הלכנו. הבנות שאלו איפה סבתא, למה אין קובה. אני התקשרתי כמה פעמים, דיברנו על דברים אחרים, לא על זה. בפנים חשבתי – האם הפכתי משפט לא מוצלח לדרמה? אבל גם ידעתי שאמא לא מתכוונת לוותר בקלות, וזה בדיוק מה שגרם לי כבוד אליה, גם אם זה הכאיב.
ביום שישי השלישי דפני עצמה הציעה שניסע. היא הכינה סלט קינואה עם רימונים – משהו "קליל", היא אמרה, בחיוך קטן שהיה גם התנצלות. אמא הכינה אורז עם עוף, לא במיוחד כבד, לא במיוחד קליל – סתם ארוחה. בסוף הארוחה דפני קמה בעצמה, בלי שמישהו ביקש, ואספה את הצלחות. לפני שיצאנו היא שאלה אם אפשר לקחת קצת אורז בשביל הבנות. אמא אמרה כן, פשוט, בלי סאב-טקסט.
מאז השישי בבת ים נראה קצת אחרת. אמא כבר לא מבשלת אוטומטית בשביל למלא לנו את המקרר. אם נשאר, ורוצים – שואלים. דפני לפעמים מביאה משהו משלה, סלט או עוגת גזר בלי סוכר, ואני מפנה את המטבח בסוף. שום דבר לא דרמטי השתנה במבט ראשון: אותו שולחן, אותו כתובת, אותם ימי שישי. אבל אני יודע מה השתנה – אמא הפסיקה להיות שירות משלוחים חינמי, והתחילה שוב להיות רק אמא שמבשלת כי היא רוצה, לא כי מצפים ממנה.
אני עדיין לא בטוח מה בדיוק דפני חושבת על כל הפרשה. היא לא אמרה את זה בקול, אבל אני רואה איך היא עכשיו טועמת דברים שהיא לא אוהבת בלי להגיד מילה, ואיך היא שואלת "אפשר לקחת קצת?" במקום סתם לפתוח את המקרר. אולי זה הכי הגיוני שיוצא מכל הסיפור הזה.
