המרפסת של רבקה בת השמונים ושתיים בקומה השלישית ברחוב ביל"ו בחולון מלאה בעציצי פלרגוניה, ומהרחוב עולה ריח של פלאפל מהדוכן בפינה. יעל, הנכדה שלה, פרסמה שם תמונות ישנות של סבתא בשמלת קוקטייל שחורה, עם שרשרת פנינים שהייתה של אמא שלה. התמונות צולמו לפני שנתיים, בסטודיו קטן בגבעתיים, לקראת יום ההולדת השמונים. תוך יומיים היו להן שמונת אלפים לייקים ומאות תגובות. חלק כתבו שזו השראה, אבל חלק אחר כתבו דברים כמו "זה בטוח פוטושופ, אף אחת בגיל הזה לא נראית ככה" ו"למה לרמות אנשים עם עריכה כזאת".
רבקה לא ידעה בכלל שהתמונות עלו לרשת. היא גילתה כשהשכנה שלה, גברת שושנה מהקומה השנייה, דפקה על הדלת עם הטלפון הנייד ביד ואמרה לה תראי מה כתבו עלייך. רבקה ישבה על הכיסא שלה במטבח, זה שהיה שייך לבעלה המנוח מנחם, ופתחה את המשקפיים הישנות שלה על החוטם. היא קראה תגובה אחרי תגובה, ואצבעותיה החזיקו חזק בקצה השולחן. היא לא בכתה. היא רק שתקה זמן ארוך, ואז אמרה לשושנה שהיא רוצה לנוח קצת.
יעל הגיעה בערב אחרי העבודה, נכנסה למטבח ומצאה את סבתא שלה יושבת מול קערת מרק עוף שהתקררה בלי שנגעה בה. "סבתא, את לא אוכלת?" שאלה יעל. רבקה הרימה את הראש ואמרה, "כתוב שאני משקרת. שהתמונה מזויפת. אבל זו אני, יעל. זו הפנים שלי." יעל התיישבה מולה וניסתה להסביר שיש עריכת תאורה קלה, שזה מקובל בצילומי סטודיו, אבל שהפנים והגוף הם באמת של רבקה, בלי שום שינוי בקמטים או במבנה. רבקה שתקה ואז שאלה, "אז למה כולם חושבים שזה שקר? מה, אין לי זכות להיראות טוב בגיל שמונים ושתיים בלי שיחשבו שרימיתי?"
הוויכוח ברשת החריף. עמוד פייסבוק בשם "חדשות חולון והסביבה" שיתף את התמונות בלי לבקש רשות, עם כותרת "פנסיונרית מחולון מציגה את עצמה כמו דוגמנית – מוגזם או השראה?". שם כבר לא היו רק תגובות סקרניות אלא גם התקפות אישיות. מישהי בשם דורית כתבה, "אמא שלי בת שבעים וחמש ונראית ככה בלי שום עריכה, זו סתם רמאות של הדור הצעיר שרוצה למכור אשליות". תגובה אחרת, מבן משפחה רחוק שרבקה בקושי זכרה, כתבה "חבל שהמשפחה משתמשת בסבתא בשביל לייקים".
יעל קראה את התגובה האחרונה הזאת בטלפון שלה בעמידה במטבח, והידיים שלה רעדו כשהיא גללה למטה. היא הרגישה שהיא צריכה להגן על סבתא שלה, אבל לא ידעה איך בלי להחמיר את המצב. היא חשבה להוריד את התמונות מהעמוד שלה, אבל ידעה שזה לא יעצור את השיתופים שכבר קרו.
בינתיים רבקה החלה להתרחק. היא הפסיקה לרדת לחצר לשבת עם שכנותיה ליד הספסל מתחת לעץ השקמה, כמו שנהגה לעשות כל אחר צהריים. גברת שושנה ניסתה להזמין אותה לקפה, אבל רבקה אמרה שהיא עייפה. בפעם השלישית ששושנה חזרה על ההזמנה, רבקה סוף סוף פתחה את הדלת ואמרה, "תגידי לי בכנות, שושנה. את חושבת שהתמונות שלי מזויפות?" שושנה, שהכירה את רבקה שלושים ושתיים שנה, מאז שעברו לבניין באותה שנה, ענתה, "רבקה'לה, אני מכירה את הפנים שלך יותר טוב ממה שאני מכירה את הפנים שלי. זו את. פשוט תמיד היית יפה, וזה מפחיד אנשים כשמישהי בגיל שלנו לא מסתתרת."
הבן של רבקה, אבי, שגר בבאר שבע ועובד כמהנדס, שמע על הפרשה מאשתו שראתה את זה בפייסבוק. הוא התקשר לאמא שלו בטלפון הנייד הישן שלה, המכשיר עם הכפתורים הגדולים שקנה לה כי היא התקשתה עם המסך המגע. השיחה נמשכה ארבע דקות. הוא אמר לה שהיא לא צריכה לקרוא תגובות של אנשים זרים, שהיא צריכה פשוט להתעלם. רבקה שאלה אותו ישירות, "אבי, אתה חושב שנראיתי טוב בתמונות האלה, או שאתה חושב שזה היה מוגזם בשבילי?" הוא היסס לפני שענה, "אמא, את תמיד נראית טוב. פשוט אולי זה לא היה הרעיון הכי טוב לפרסם את זה ברשת." התשובה הזאת פגעה ברבקה יותר מכל התגובה הזרה. היא הבינה שגם הבן שלה, בלי כוונה רעה, חושב שיש משהו לא הולם בכך שאישה בגילה מנסה להיראות טובה.
יעל שמעה על השיחה הזאת דרך אביה וחזרה לבקר את סבתה למחרת, ביום שישי, עם קופסת עוגות מהמאפייה ברחוב סוקולוב. היא מצאה את רבקה יושבת ליד השולחן עם תיקיית ניירות פתוחה מולה – חוזה שכירות ישן של דירה קטנה שהייתה שייכת להורי רבקה בזמנו, בשכונת פלורנטין בתל אביב, שרבקה ירשה ומעולם לא מכרה, רק השכירה למשפחה צעירה תמורת שלושת אלפים ומאתיים שקל בחודש. "מה עם הדירה הזאת, סבתא?" שאלה יעל. רבקה הרימה את המבט ואמרה, "אני חושבת לתת אותה למישהי אחרת."
יעל לא הבינה בהתחלה למה סבתה מדברת פתאום על הדירה בפלורנטין. רבקה הסבירה בקול יציב, בלי דרמה, שהיא כבר עשרים ושתיים שנה משכירה את הדירה למשפחה של דודה שלה מצד אמא, שגרה שם כמעט בחינם – שלושת אלפים ומאתיים שקל זו מחצית ממחיר השוק באזור, וזה היה הסדר משפחתי ישן שנשמר גם אחרי שהדודה נפטרה, כי הבן שלה, קרוב משפחה בשם יורם, המשיך לגור שם עם אשתו. יורם היה אותו קרוב משפחה שכתב בפייסבוק "חבל שהמשפחה משתמשת בסבתא בשביל לייקים". רבקה גילתה את זה כי חברה של יעל זיהתה את הפרופיל שלו והראתה לה.
"הוא כתב את זה בלי לדעת שאת תדעי מי כתב?" שאלה יעל בהלם. "כן," אמרה רבקה. "הוא חושב שאני זקנה שלא מבינה ברשתות חברתיות, שלא אדע לעולם מי עומד מאחורי השם המשתמש. אבל הבת של השכנה שלי עובדת בהייטק, יעל, היא מבינה בדברים האלה. היא בדקה בשבילי." רבקה קמה מהכיסא, הלכה לארון בסלון והוציאה משם קלסר ישן, מהסוג שבו שומרים מסמכים בפלסטיק שקוף. היא פתחה אותו על השולחן, ליד קופסת העוגות שיעל הביאה, והראתה ליעל את חוזה השכירות המקורי וגם מכתב שכתבה בלילה הקודם, מודפס במחשב הישן שלה בעזרת התוכנה שאבי לימד אותה להשתמש בה לפני כמה שנים.
המכתב היה הודעה על סיום חוזה השכירות תוך שלושים יום, בהתאם לחוק, עם הצעה חלופית: יורם ואשתו יכולים להישאר אם ירצו, אבל במחיר השוק המלא, שישת אלפים וחמש מאות שקל בחודש, כפי שהעריך שמאי מקרקעין שרבקה שכרה במיוחד לצורך זה יומיים קודם. אם לא, הדירה תושכר למשפחה אחרת, ומחצית מדמי השכירות החדשים תופקד כל חודש בקרן חיסכון על שם יעל, לצורך לימודי התואר השני שלה באוניברסיטת תל אביב שהיא דחתה פעמיים בגלל כסף.
"סבתא, זה… זה סכום גדול," אמרה יעל, מביטה במסמכים. "אני לא רוצה שתעשי את זה בגללי, בגלל מה שקרה עם התמונות." רבקה סגרה את הקלסר ואמרה, "אני לא עושה את זה בשבילך בגלל התמונות, יעל. אני עושה את זה כי עשרים ושתיים שנה נתתי למשפחה הזאת דירה כמעט בחינם מתוך אהבה, וקיבלתי בתמורה משפט על לייקים כתוב מאחורי הגב שלי. אני לא כועסת שהוא כתב מה שהוא חושב. אני כועסת שהוא חשב שאני לא אדע."
יורם הגיע לדירת רבקה בחולון ביום ראשון בבוקר, אחרי שקיבל את המכתב בדואר רשום. הוא דפק על הדלת בשעה תשע, לבוש בחולצה מקומטת, ורבקה פתחה לו בעצמה, בלי למהר. "רבקה, מה זה הניירות האלה? אמא הייתה… זו הייתה הבנה בין המשפחה, את לא יכולה סתם ככה-" הוא דיבר מהר, בלי לגמור משפטים. רבקה עמדה במפתן הדלת ולא הזמינה אותו פנימה. "אתה כתבת שהמשפחה משתמשת בי בשביל לייקים, יורם. אז בוא נדבר כמו משפחה. שישת אלפים וחמש מאות שקל, או שלושים יום ואתה מפנה." הוא ניסה להכחיש שהוא כתב את זה, אבל רבקה כבר הוציאה מהכיס של הסינר שלה דף מודפס עם צילום מסך של התגובה, שהבת של השכנה הדפיסה בשבילה. הוא הביט בדף, אחר כך בפניה של רבקה, ולא אמר יותר כלום. הוא הסתובב וירד במדרגות, בלי לענות אם ישלם או יעבור.
שלושה שבועות אחר כך יעל קיבלה הודעה מהבנק שקרן החיסכון על שמה נפתחה, עם הפקדה ראשונה של שלושת אלפים ומאתיים וחמישים שקל – יורם בחר להישאר ולשלם את המחיר החדש. רבקה ישבה שוב על הספסל מתחת לעץ השקמה בחצר, עם שושנה לצידה וכוס קפה ביד, וכשילדה קטנה מהבניין השכן עברה ואמרה לה "את יפה, גברת", רבקה חייכה ואמרה תודה, בלי להסביר לאף אחד למה זה הפעם הראשונה מזה חודשיים שהיא יושבת שם באמצע היום.
