תמר לוין עבדה שמונה שנים כמזכירה רפואית במרפאה פרטית בשדרות רוטשילד בתל אביב, ובכל התקופה הזאת היא זוכרת רק חולה אחת שגרמה לצוות כולו לעצור ולנשום עמוק כשהתיק שלה עלה על המסך: נגה אשכנזי, זמרת שהכירו אותה מהופעות בקאמרי ומתוכנית זמר במסכה, אבחנה סרטן שד בגיל עשרים ושלוש, ניצחה, ואז בגיל עשרים ושמונה קיבלה אבחנה שנייה – הפעם בריאות. תמר לא הייתה חברה שלה. היא הייתה האישה שקבעה לה תורים, שהחתימה אותה על טפסים, שהגישה לה כוס מים כשהידיים שלה רעדו מדי מכימותרפיה.
"היא תמיד שאלה איך עובר היום שלי," תמר אומרת ומסובבת בין האצבעות עט זול שנשאר לה על השולחן מאז הביקור האחרון. "חולה שגוססת, ושואלת את המזכירה איך עבר לה היום. מוזר איזה דברים נשארים."
נגה נולדה למשפחה שכל כולה במה: אביה מנצח תזמורת, אמה שחקנית קולנוע ותיאטרון ותיקה. מגיל שבע היא שרה במקהלת ילדים, בגיל שש עשרה כבר עמדה על במת הבימה החדשה, ובעשור האחרון שמה נקשר לתפקידים שקנו לה קהל שאהב אותה לא רק בגלל הקול – גם בגלל איך שדיברה על המחלה שלה בראיונות, בלי דרמה, בלי קורבנות.
האבחנה השנייה הגיעה בסתיו, אבל תמר זוכרת שהחורף היה זה שבו הכול השתנה. "בדצמבר היא עוד באה לבד, נהגה בעצמה. בפברואר כבר הגיע אבא שלה איתה, וישב במסדרון כל הבדיקה, בלי לזוז." מנחם אשכנזי, המנצח, לא דיבר הרבה עם הצוות. פעם אחת, כשהמתינו לתוצאות הדמיה, הוא שאל את תמר אם יש קפה בלי קפאין – "בגלל הלב", הוא אמר, ולא פירט של מי.
נגה אשכנזי נפטרה ב-6 באפריל, בבוקר יום ראשון. תמר שמעה על כך מאחות שעבדה במשמרת לילה, שיחת טלפון קצרה בת פחות מדקה. היא זוכרת שהמשיכה לעבוד כאילו כלום, כי היה תור בעוד רבע שעה, ורק בהפסקת הצהריים, כשירדה לקנות סלט בקיוסק בפינת הרחוב, היא ישבה על הספסל בחוץ ולא אכלה כלום עד שהסלט התחמם בשמש.
מה שתמר לא ידעה אז, וגילתה רק כעבור שבועיים כשמנחם אשכנזי חזר למרפאה לאסוף תיק רפואי, זה שבתוך המשפחה כבר התנהל דיון אחר לגמרי – לא על אבל, אלא על מה שקורה אחרי.
כי בעולם שבו כל תמונה, כל וידאו ישן מיוטיוב, כל חתימה על תוכנית אוטוגרפים מתפרסמת ברשת תוך שניות – מישהו כבר החל להשתמש בשם של נגה. עמוד אינסטגרם שמכר "מוצרי הנצחה" עם תמונתה בלי רשות. חנות מקוונת שהדפיסה את חתימתה – את אותה חתימה מעוגלת עם הלב הקטן מעל ה-נ' – על חולצות ותיקים, בלי לשלם אגורה למשפחה. מנחם אשכנזי גילה את זה כשחבר שלח לו קישור בווטסאפ, ותמר זוכרת את הרגע שהוא הראה לה את המסך במרפאה, הידיים שלו רועדות בצורה שונה לגמרי מזו שהכירה מהמסדרון.
"תראי מה עושים לה," הוא אמר. "היא בקושי קבורה חודש."
מה שקרה בשבועות שאחרי זה לא היה תביעה דרמטית בבית משפט, לא ראיון בכלי תקשורת. מנחם אשכנזי, יחד עם דגנית פלד, אמה של נגה, פנו לעורך דין שמתמחה בקניין רוחני ברחוב אבן גבירול, ופתחו תיק לרישום סימן מסחר על השם "נגה אשכנזי" ועל דגימת החתימה שלה, זו המדויקת, שנסרקה מתוך תוכנייה ישנה של הצגה בקאמרי שעדיין הייתה שמורה בבית המשפחה.
תמר לא הייתה בפגישות האלה. היא יודעת את הפרטים כי מנחם אשכנזי חזר למרפאה עוד פעם אחת, בקיץ, לא בשביל טיפול – רק כדי להביא לצוות קופסת עוגות מהמאפייה שממול, ולהגיד תודה. הוא ישב על אותו כיסא במסדרון, ותמר שאלה אותו איך זה הולך.
"עורך הדין אמר שזה ייקח בין חצי שנה לשנה," הוא אמר. "אבל כבר עצרנו שלוש חנויות. שתיים הורידו את המוצרים אחרי מכתב אחד. השלישית, בסין, לא ענתה – אז פתחנו נגדה תלונה ברשת המכירות עצמה, והם הורידו את זה תוך יומיים."
הוא הוציא מהתיק שלו דף מודפס – עותק של בקשת רישום סימן המסחר, עם החתימה של נגה מודפסת עליו בשחור-לבן, אותו לב קטן מעל ה-נ'. "זה לא בשביל כסף," הוא אמר לתמר. "זה בשביל שכשמישהו ירצה למכור משהו עם השם שלה, הוא יצטרך לשאול אותנו קודם. ושאנחנו נגיד לא, אם זה לא מכובד."
תמר שמרה את העט הזול, זה ששכח מנחם אשכנזי על השולחן באחד הביקורים. היא לא יודעת בדיוק למה. אולי כי זה הדבר האחרון שנשאר לה מהמשפחה הזאת, חוץ מהתיק הרפואי שכבר הועבר לארכיון. היא לא פתחה תיק בבית המשפט, לא חתמה על שום מסמך. היא רק ממשיכה לעבוד באותה מרפאה, לתת תורים, להגיש כוסות מים – ומדי פעם, כשעמוד חדש עולה ברשת עם תמונה של זמרת שכבר לא בחיים, היא בודקת אם יש שם חתימה. ואם יש, היא שולחת קישור למספר שנשאר לה עדיין שמור בטלפון, בלי הודעה, רק הקישור.
