האישה שעליה דיברו ישבה שלושה שולחנות מהן, פונה אל הים, עם ספל תה מהביל לפניה. ליד הספל ניצבה צלחת קטנה ובה עוגיית חמאה שממנה נגסה פעמיים. הרוח מלטפת לה את הפנים, והיא מחייכת למשהו רחוק, אולי לסירת מפרש לבנה שזזה באיטיות באופק. היא לבשה שמלת כותנה פשוטה, בלי מותג, והשיער שלה היה אסוף בצמה רופפת. מדי פעם הרימה את מבטה אל השעון הדק שעל פרק ידה, ואז חזרה להביט בים.
השתיים האחרות, מיכל ואבישג, לגמו רוזה צונן. הן לא הביטו בים.
– תראי כמה היא שמנה, באמת, – אמרה מיכל והצביעה עם הסנטר. – הרגליים האלה, כמו בולי עץ.
– והאף? – הוסיפה אבישג. – היא באמת חושבת שזה בסדר להסתובב ככה? ניתוח פלסטי עולה פחות ממה שהיא הוציאה על השמלה הזו.
– השמלה הזאת? היא נראית כמו משהו שקניתי בשוק הכרמל בשנות התשעים.
– והנמשים, אלוהים. צריכה לעשות טיפול לייזר, לא נראה לי שהיא אי פעם טרחה.
– אני לא מבינה איך הים לא יורק אותה החוצה, – אמרה מיכל. – אולי הוא פשוט סובל בשקט.
שתיהן, אגב, נראו בדיוק כמו שהכסף מסוגל לקנות. לאבישג היו שפתיים מוזרקות וקו לסת שהתהדק כמו פורצלן. למיכל היה אף זעיר שהפריע לה לנשום כשהייתה מצוננת. הגבות שלהן היו מקועקעות בקפידה, הצוואר מתוח. אבל כל העבודה הזאת גרמה להן להיראות קשישות יותר, עייפות, כאילו החומר הכימי שאב מהן את הרכות האחרונה.
– מעניין מה היא עושה פה לבד, – אמרה מיכל. – בעלה כנראה ברח. מי רוצה לגעת בדבר כזה?
– אולי היא כאן עם מישהו מהאינטרנט. בטח רחם עליה וברח לשירותים.
הן צחקקו. מלצר עבר לידן, הסתכל עליהן לרגע, והמשיך הלאה. הים, אגב, היה כחול עמוק, הגלים נשבו כמו נשימה שלווה. הסירה הלבנה התקרבה עכשיו לחוף הרצליה.
ואז – טויוטה לנד קרוזר לבנה, גדולה, עם חלונות כהים, עצרה ממש ליד שפת המדרכה. גבר גבוה עם כתפיים רחבות יצא מהנהג. אחריו נשפכו מהדלת האחורית שלושה ילדים: ילדה קטנה עם תלתלים פרועים, ילד בגובה הכתף של אחותו, וילד נוסף, גדול יותר, עם משקפיים.
– אמא! – צעקה הקטנה ורצה בין השולחנות.
היא נפלה על האישה עם הנמשים כמעט והפילה את כיסא הפלסטיק. האישה צחקה, תפסה אותה בזרועות ונישקה על הקודקוד.
– הבית, – הילד האמצעי התנשף, – שלנו. אבא סגר את העסקה ברעננה. מחר מתחילים לארוז.
הגבר הגבוה התקרב. הוא לא נראה מופתע כשראה את אשתו יושבת שם, עם תה קר ופירורי עוגייה על המפית. הוא התכופף ונישק אותה על הרקה, כאילו זו הפעולה הכי טבעית בעולם. ידו החליקה מעבר לכתפיה, והיא נשענה עליו בחזרה, מבלי להסיר את המבט מהמים.
– שילמתי על מה שהזמנת, – הוא אמר. – בואי, ניסע לראות את שכבת הצבע שהבטחת לעצמך במטבח.
– אוף, אבל רציתי תה נוסף.
– אקנה לך תה ברעננה. יש שם קפה עם צ'אי טוב ליד הנדל"ן.
הילדים משכו בשמלה שלה. תוך פחות מדקה כל המשפחה עמדה ליד הטויוטה, מכניסה ילדים למושבים, וצוחקת על איזה עניין עם בורגן של ארון בחדר השינה החדש. המנוע נהם והם נעלמו לכיוון צפון, אל תוך הערב המתקרב.
במרפסת, מיכל ואבישג עדיין ישבו. הכוסות לפניהן היו ריקות. הרוח עדיין נשבה, האור הזהוב של השקיעה ליטף כל פגם בעור, אבל לא נגע בהן.
דומייה ארוכה. גברת מבוגרת עם כלב קטן עברה ביניהן, הכלב נבח על אבישג, והיא אפילו לא הבחינה.
אז אמרה מיכל בפה יבש:
– איך נשים כאלה תמיד משיגות הכול, ואני לא מקבלת כלום? כל חיי…
היא עצרה, בלעה רוק, ואז הוסיפה, מביטה באבישג ברוגזה שקטה:
– וגם את לא, אגב. רק שתדעי.
אבישג לא ענתה. היא יישרה את המפית על השולחן בתנועה מדויקת, לחצה את שפתיה, ורק אחרי רגע הרימה יד רועדת להזמין את המלצר.
– חשבון, בבקשה, – אמרה. – ושני סינגל וויסקי. גלנפידיך, אם יש לכם.
המלצר הביט לרגע בים, אחר כך החזיר את מבטו לשתיהן, ורשם בזריזות בפנקס.
– מיד, – אמר.
הים נותר כשהיה. הסירה הלבנה כבר עגנה באופק מחוץ לטווח הראיה. השמש שקעה לאט. והגלים המשיכו להתנפץ על הסלעים בקצב אדיש, כאילו איש מעולם לא ירק לתוכם.
