הכול התחיל בשעת צהריים דביקה של סוף יוני בבאר־שבע. נועם, בן עשר, חזר מבית הספר דרך מגרש הבנייה הנטוש שליד השכונה הישנה — קיצור דרך שהוריו אסרו עליו במפורש. החום היה בלתי נסבל, האוויר עמד, ומהאדמה הסדוקה עלה ריח של אבק וזפת. בין בלוקים שבורים וערימות ברזל חלוד הבחין במשהו שנע בלי הפסקה — גוף ארוך וצר בצבע אפור־חום, עם דוגמת מעוינים כהים, כמעט באורך הזרוע.
הוא התקרב בזהירות. זה היה צפע ארצישראלי, והחתיכה של רשת בנייה ירוקה שהייתה כרוכה סביב אמצע גופו חתכה פנימה. הפצע שמתחתיה היה פתוח ומדמם. הנחש ניסה להשתחרר, אבל כל תנועה רק הידקה את הרשת עוד יותר.
נועם קפא. האינסטינקט הראשון היה לרוץ. אבל אז הראש המשולש נח על האבן, מותש לגמרי, בלי כוח אפילו להרים את עצמו לנוכח סכנה. נועם ראה את הנשימה החלשה שהרימה והנמיכה את הגוף הדק.
— רגע, רגע… אני לא אעשה לך כלום.
הוא שלף מהתיק מספריים ישנים שהביא לשיעור אומנות, כרע ברך והתחיל לחתוך את הרשת. האצבעות רעדו. הראש הקטן עקב אחר התנועות, שקוע ורחוק, כאילו קרא את הכוונות. כשהרשת נפרמה לבסוף, נועם שטף את הפצע במים מהבקבוק שלו, מרח משחה אנטיביוטית שהייתה לו בתיק מאז הטיול המשפחתי האחרון למצדה, ועטף הכול בתחבושת אלסטית. מטופש? כנראה. אבל לנועם הייתה אחות קטנה בת שלוש בבית, והוא כבר ידע איך לטפל בחתכים.
עכשיו נותרה השאלה — מה עושים איתו. הוא לא יכל להשאיר אותו פה להתייבש. הוא הכניס את הצפע לקופסת נעליים ריקה שהייתה לו בתיק (פרויקט על מחזור, המורה התעקשה), כיסה במעיל האפור של החינוך הגופני, והשאיר בקצה חריץ דק לאוורור. כשחזר הביתה, אבא עוד היה בעבודה בבסיס חצרים, אמא בישלה במטבח. נועם חמק לחדר, סגר את הדלת, ודחף את הקופסה הרחק מתחת למיטה. הוא שם לה צלוחית קטנה של מים.
— תנוח קצת. בלילה אני אשחרר אותך בוואדי.
בערב, כל המשפחה ישבה לאכול שניצל ופירה בסלון. אמא של נועם, גלית, החזיקה את ליה על הברכיים וסיפרה:
— שוחחתי היום עם מירי מהאגף לפניות הציבור. תקציב שיפוץ מגרש המשחקים שוב נדחה. מאה ועשרים אלף שקל, והילדים מחכים שנתיים.
אבא שלו, אייל, הניח את המזלג.
— בושה. אגב, הפקק בכביש שישים היה מטורף היום. ארבעים דקות מצומת עגלי ועד הכניסה לעיר. המאזדה בקושי זזה.
ליה סירבה לאכול את המלפפון. נועם שתק וחתך את השניצל לרצועות דקות. איש לא ידע ששני מטרים מהם, מתחת למיטת הקומתיים, שוכב אורח לא קרוא עם תחבושת על הצלעות.
לקראת שתיים בלילה נועם התהפך בחוזקה בשנתו — המרפק הימני דפק בקיר והמיטה ניערה. מתחת למיטה נשמעה חבטה עמומה של קרטון שנופל, והמכסה קפץ. נועם התעורר, מצמץ. שקט. ואז רחש יבש, כמו שיוף קל על הרצפה. הוא הציץ מטה — הצלוחית הפוכה בשלולית קטנה, חריץ האוורור פעור, והנחש איננו.
הבטן שלו התהדקה. הוא זחל מהמיטה, הדליק מנורת לילה וראה סימן דקיק, כמו שובל אבק, נמתח מהדלת אל המסדרון. הוא עצר את הנשימה, קם בשקט והתחיל להתקדם.
במטבח, אייל קם לשתות מים. הוא מזג כוס מהברז, שתה חצי, ובדיוק שם לב לתנועה ליד הפח — גוף כהה התקפל בעצלתיים אל תוך הצל שמאחורי המקרר. לקח לו שתי שניות להבין. "גלית!" הוא צעק, תפס מטאטא והתקרב, "יש פה נחש!"
הצעקה של אייל בקעה דרך חלון המטבח הפתוח לרחוב, בדיוק ברגע שהבורג הדק התחיל ללחוש במנעול דלת הכניסה. הפורץ, בחור רזה עם כפפות שחורות, קפא. מברג החליק מידיו ונקש על הריצוף החיצוני. אחרי הצעקה נשמעה דפיקה, צעד מהיר, והבחור הסתובב והתחיל לרוץ לעבר מגרש החנייה — בדרך נתקל במרפקו בפח המִחזור, שהתהפך ברעש פלסטי.
חיים מקומה שלוש, שישן עם חלון פתוח, שמע הכול. הוא רץ במדרגות, חמק מהדלת וראה צללית בורחת. "מי זה?! תעצור!" הוא צעק. המרפק שלו נתקל במראת הצד של יונדאי i35 של השכן ממול, האזעקה צרחה והאירה את כל הרחוב. ארבעה שכנים יצאו החוצה בפיג׳מות, חסמו את דרכו של הפורץ בחנייה, וחיים תפס אותו בשרוול עד שהאחרים הקיפו.
ניידת הגיעה תוך ארבע דקות. משטרת ישראל, סיירת באר־שבע. השוטר, רס"ב דהן, אמר לאייל שזה אותו בחור שפרץ בשבועיים האחרונים שש דירות בשכונות ג' וד'. תמיד באותה השיטה — נכנס בחשאי בלילה, לוקח תכשיטים ומחשבים, יוצא בלי שאף אחד מרגיש. "הפעם הוא בחר בדלת הלא נכונה", הוסיף השוטר, "הפעם מישהו היה ער."
כשהכול נרגע, נועם חזר למטבח. אייל עמד בפינה עם המטאטא מונף למחצה, ומולו, מכווץ בין המקרר לקיר, הנחש נשם בכבדות. התחבושת הלבנה בלטה בין הקשקשים האפורים.
— תן לי לעבור, אבא. הוא שלי.
— מה זאת אומרת שלך?!
— מצאתי אותו פצוע במגרש הבנייה. חתכתי לו את הרשת. הוא לא עשה לי כלום.
אייל הנמיך את המטאטא, נושף.
— נועם, זה צפע. ארסי. יכולת לחטוף הכשה.
— אבל הוא היה חלש. ולא נגע בי.
שניהם הביטו בצפע, שנשאר מכונס בתוך עצמו, לא זז. נועם קירב לאט את היד אל המטאטא, לקח אותו מאבא, והניח אותו על הרצפה. אחר כך פתח לרווחה את חלון המטבח הפונה אל החצר האחורית.
— נו, די. תצא.
הנחש לא מיהר. הוא זחל החוצה באיטיות, גל אחר גל, וחצה את אדן החלון. על האדמה, ליד שיח הצבר, הוא עצר. הסתובב. נועם נופף קלות בשלום, השפתיים קפוצות. ואז הצפע החליק לתוך העלים הקוצניים ונעלם.
בבוקר, גלית מצאה על אדן החלון שאריות חול ואבק, אבל שום דבר יוצא דופן. נועם לקח את צלוחית המים הריקה, שטף אותה בכיור, וערך שולחן לארוחת בוקר. איש לא דיבר על הנחש.
במגירה, מתחת לספרייה, נשארה קופסת נעליים ריקה, ובתוכה — לא יותר מעקבות של משחה יבשה וריח קל של מדבר.
