הגשם הצליף בדלת הכניסה של הבניין בתל אביב, וליאת עצרה רגע מתחת לסככה הדולפת, שקיות הסופר חותכות את אצבעותיה. השעה הייתה כמעט עשר. היא סיימה משמרת בחברת ההייטק — חצי משרה שהספיקה לחצי משכורת ולהרבה יותר מדי מחשבות — עצרה בסופר, קפצה לבית מרקחת, ועכשיו התכופפה להוריד נעליים ספוגות מים. לא הורידה. במקום זה דחפה את הדלת, צעדה פנימה וישר לחדר של רות.
רות שכבה כמו בכל יום בשלוש השנים האחרונות, מאז האירוע המוחי. חצי גוף משותק, מבט ממוקד בתקרה. הכרית החליקה הצידה, החיתול היה כבד. ליאת סידרה, החליפה, ניגבה זיעה מהמצח. תנועות קטנות וחדות שידיה כבר הכירו בעל-פה. רק אחרי שהאכילה בכפית, הפעילה טלוויזיה וסגרה חלון שיצא רוח, היא התיישבה במטבח והוציאה את הנייד.
הודעות שלא נקראו. אחת מאחיה אייל: ״תקשיבי, יש הרצאה מעולה על שיקום בבית, רוצה קישור?״ עוד אחת מאחותה ענת: ״אתמול דיברתי עם חברה והיא אמרה שכדאי לך לבדוק תוספי תזונה חדשים.״ שתי ההודעות הסתיימו באותו משפט קסום: ״אם את צריכה עזרה, תתקשרי.״
ליאת לחצה ״מחק״ חזק יותר מכפי שצריך.
בחודש שעבר היא באמת העזה לבקש. התקשרה לאייל, ביקשה שייקח את רות לשעתיים כדי שתוכל ללכת לקופת חולים עם דלקת בשן. אייל ענה: ״וואי, אני בצפון עד מחר, מצטער. מה עם ענת?״ ענת אמרה: ״אוי מותק, בדיוק יש לי שיעור פילאטיס. מה עם מוצ״ש?״ ומוצ״ש נעלם בלי עקבות. מאז ליאת לא ביקשה. היא פשוט שילמה פרטית לרופא שביטל תורים בחצות, לגמה תה קר מול צילום השן והמשיכה.
החודשים הצטברו לערמה של לילות ללא שינה, פיז׳מות ספוגות זיעה, גיליונות רפואיים מעומתים. ליאת למדה לקום משנתה מרעש הקטן ביותר — נקישה של כפית, אנחה חרישית, קול הגשם שנדמה כמו יבבה. היא למדה גם להחזיר כוס קפה למקרר בלי לשתות, כי הרגישה פתאום שאין לה זכות לשבת. למדה להנמיך צחוק מול סדרה, ואז פשוט לכבות את המסך באמצע.
אבל משהו נשבר כשרות קיבלה דלקת ריאות. ליאת רצה איתה למיון, ישבה שם עשרים שעות ישרות, מילאה טפסים, התחננה לאחות שתזרז אנטיביוטיקה, וכשחזרה הביתה גילתה שענת דאגה להזמין סלטים בטלפון ואייל העביר כסף דרך ביט. תרומה של ארבע מאות שקל, עם פתק: ״שתהיי חזקה, אין עלייך.״
״אין עלייך.״ כאילו החוזק שלה הוא תכונה מולדת, כמו צבע עור. כמו שאף אחד לא שואל אם היא עייפה, אם היא צריכה חיבוק, אם בא לה לבכות במקלחת כמו שקורה לה כמעט כל ערב.
אז היא עשתה מעשה שלא עשתה קודם. היא שלחה הודעה לאח ואחות: ״יום חמישי, בבית שלי, ארוחת ערב. חובה.״
הם הגיעו. ענת הביאה עוגת גבינה ואייל הביא יין. ליאת הגישה שניצלים וסלט, דיברו על מחירי הדירות ופוליטיקה. ואז, בדיוק כשענת חתכה פרוסת עוגה, ליאת אמרה:
״אני לא יכולה יותר. לבד.״
הסכין של ענת נעצרה באוויר. אייל הסתכל על ליאת כאילו שמע משהו לא נורמלי.
״אני צריכה שתקחו חלק,״ המשיכה ליאת. ״או שתחלקו איתי את הימים, או שתעזרו לממן מטפלת. המחיר הוא שש מאות שקל ליום, זה לא הגיוני שאני אשלם לבד, ושאני גם העובדת וגם המטפלת.״
אייל הניח את הכוס. ״תראי, ליאת, אנחנו מבינים שקשה לך. אבל גם לנו יש חיים. ילדים, משכנתא. אני יכול להעביר משהו קטן כל חודש, נגיד… שלוש מאות? אבל בכנות, אולי כדאי שתעבירי אותה לדיור מוגן סיעודי.״
ענת הנהנה מיד. ״נכון, יש מקומות טובים, למה לך להרוג את עצמך?״
ליאת חשה את החום עולה בלחייה. ״דיור מוגן סיעודי עולה שמונת אלפים שקל בחודש במרכז. יש למישהי מכם מושג מה הפנסיה של אמא?״
שתיקה. אף אחד לא ידע. אבל ליאת ידעה: הפנסיה הספיקה בקושי לתרופות. כל היתר בא מהחסכונות שלה, ממשכורת חצי משרה, מתורנויות לילה שהשאירו אותה זומבית.
״אז הצענו,״ אמרה ענת, קולה נעשה צונן. ״אם את לא רוצה עזרה, מה את רוצה?״
ליאת קמה מהכיסא. היא הביטה באחיה, באחותה. האנשים שגדלה איתם, שרקדה איתם בחתונות, שבכתה איתם בלוויות. עכשיו ישבו מולה כמו זרים.
״אני רוצה שמישהו מכם יישאר פה הלילה,״ אמרה בקול נמוך ורועד. ״שמישהו יקום בארבע לפנות בוקר כשאמא צורחת מכאב, שיחליף לה חיתול, שיחזיק לה את היד כשהיא שוכחת איפה היא נמצאת. אני רוצה לילה אחד. לילה אחד בלבד.״
אף אחד לא זז. אייל דחף את הכיסא לאחור בחריקה. ״אני חושב שעדיף שנלך, את לחוצה.״
ענת קמה מיד, מרימה תיק. ״אנחנו נדבר כשתירגעי. תתקשרי אם תצטרכי.״
הדלת נטרקה מאחוריהם.
ליאת לא בכתה מיד. היא פינתה את השולחן, הכניסה כלים למדיח, ניגבה פירורים בתנועות איטיות של רובוט. ורק כשנכנסה לחדר של רות ראתה שאמא שלה ערה לגמרי. מבטה, שבדרך כלל היה מעורפל, התמקד בה בחדות נדירה. יד שמאל, האחת שעוד תפקדה, התרוממה מעט מעל השמיכה, אצבעות רוטטות.
ליאת ניגשה, אחזה בכף היד היבשה והמצומקת. ״סליחה שהרעשתי, אמא. סליחה.״
רות לא ענתה. אבל שפתיה נעו, ולאחר רגע מילים חלשות פרצו החוצה: ״בואי… מותק. תנוחי לידי.״
זו הייתה הפעם הראשונה מזה חודשים שרות דיברה במשפט שלם.
ליאת נשכבה בזהירות על קצה המיטה, ראשה ליד כתף אמה. היד חלשה אבל מוכרת ליטפה את שערה, כמו שעשתה כשהייתה בת חמש וחלמה חלומות רעים. הדמעות שבכו כל כך הרבה זמן במקלחת הרטיבו עכשיו את הציפית, חופשיות.
בחוץ פסק הגשם. בתוך החדר נשמע רק קול הנשימות השקטות. ליאת עצמה עפעפיים, הרגישה שהגוף שלה שוקע, כאילו כל המתח של שלוש שנים ניגר ממנה אל תוך המזרן. היא נרדמה.
בחמש וחצי בבוקר היא התעוררה. החדר היה דומם. רות עדיין נשמה בקצב אחיד, ידה עדיין מונחת על שערה של ליאת. ליאת שלפה טלפון מתחת לכרית, חיוג אחד. המתנה. “מרכז סיעוד ‘לב זהב’, במה אוכל לעזור?”
היא הזמינה מטפלת. מפיליפינים. יומיים בשבוע, מבוקר עד ערב. שילמה מקדמה דרך האפליקציה מחסכונותיה, ידעה שתצטרך לקחת משמרות לילה נוספות. ובזמן שהקלידה את מספר כרטיס האשראי, הרגישה איך כובד קטן משתחרר מעצם החזה — לא הקלה גדולה, רק תזוזה של מילימטר. במקום לחכות לטלפון שיגיע או להתנצלות שתבוא, היא רכשה לעצמה ארבעים ושמונה שעות של נשימה.
למחרת בשמונה בבוקר, חנה עמדה בדלת. היא הניחה תיק קטן במסדרון, רחצה ידיים וניגשה למיטה של רות בלי לחכות להסברים. “בוקר טוב, רות. אני חנה. באתי לעזור.” רות פקחה את עיניה לרווחה, כאילו זיהתה משהו בקול, ואחרי כמה שניות פלטה הברה רפה: “הלו.”
ליאת, שעמדה במטבח וידיה אוחזות ספל קפה, שמעה את זה. היא נשמה עמוק, פעם אחת, ואז לגמה.
היא ידעה שאייל וענת לא יתקשרו — אולי יחכו שהיא תהיה “רגועה” ותחזור להיות השפנפנה שאפשר להמליץ לה על תוספי תזונה מהצד. היא סגרה את הברז, ניגבה את השיש, לקחה את הספל לחלון הסלון. השמש עלתה מעל בנייני תל אביב, אור רך מתגנב לרחובות הרטובים. טיפות אחרונות נצצו על הזכוכית.
ליאת סיימה את הקפה לאט, ואז חזרה לחדר של רות. חנה ישבה לצד המיטה, קראה באיטיות מתוך ספר. ליאת התיישבה מהעבר השני, לקחה את ידה של אמה, והפעם לא חיפשה אף מילה.
