הזר אמר לי שאין לו איך לשלם. אפילו לא שקל אחד. עדיין תיקנתי לו את הקטנוע. חודש אחר כך, השעה הייתה שלוש וחצי לפנות בוקר, ואני עמדתי בשער המוסך של אבא שלי בכניסה הדרומית לבאר שבע. מולי עמדו שמונה גברים עם אלות, שרשראות ברזל, ושני ג'ריקנים מלאים בנזין. המנהל שלהם, בחור בחולצת פולו, אמר לי שאם לא אזוז הצידה, "השמש תזרח על ערימת גרוטאות, לא על עסק, יוסי."
בדיוק אז התחילה האדמה לרעוד. זה לא היה רעם. זה היה צליל עמוק, מתגבר, ממלא את כביש 40 הנטוש. שלושים פנסי קסנון בהירים הופיעו באופק. שיירה ארוכה של רוכבי אופנועים כבדים נעה לעברנו כמו נחיל דבורים מזועזע. בראש השיירה, על ב.מ.וו שחור וגדול, רכב אמוס, האיש שטיפלתי בו בליל הסערה, במתנה, בלי לבקש אגורה.
קוראים לי יוסי בן-חיים. בן תשע-עשרה, אף על פי שבתוך תוכי הרגשתי כמו איכר זקן שכל החיים שלו מאחוריו. ירשתי את "המוסך של לוי" בדרום באר שבע, סמוך לצומת שוקת. אבא שלי, לוי, בנה את המקום הזה בידיים חשופות ב-1988, כשהאזור עוד היה שממה של חול וקוצים. צבעתי לבד את השלט הישן שדהה, "לוי – חשמל ואופנועים", אבל מתחת לצבע, העץ כבר נרקב בעדינות.
הסיפור האמיתי התחיל חודש קודם, בערב סתווי בחמישי האחרון של נובמבר. הרוח הפילה גשם אופקי, אלים, שכמעט קרע את גג הפח. תליתי שלט סגור ורציתי להיכנס לאכול בורקס מול הטלוויזיה. ואז שמעתי דפיקה רפה על הדלת. כשפתחתי, כמעט נפלתי מהעוצמה של האיש. גבר בשנות החמישים המוקדמות לחייו, חזה חבית, זקן עבות ומאפיר, כולו ספוג מים עד לעצם. ריח של סולר ועור רטוב. ליד השער עמד אופנוע ב.מ.וו 1200 GS, נוטף מים.
"האופנוע מת לי," הוא אמר בקול עמוק ורגוע שלא התאים לסערה שבחוץ. "משהו בחשמל."
בדקתי אותו. המצבר מת לגמרי, הסטטור נשרף והרגולטור הלך איתו. בעיה מורכבת. החלק הדרוש – סטטור משודרג – היה החלק היחיד ויקר הערך שנשאר לי במלאי. עלה כמעט 1,800 שקל, בלי העבודה.
"יש לך כסף?" שאלתי.
הוא הכניס יד לכיס. הפנים שלו התכווצו. "הארנק שלי נשמט איפשהו ליד שדה בוקר."
"אשראי?"
"בתוך הארנק."
"טלפון?"
"לא היה לי קליטה, אז השארתי אותו בבית."
הרגשתי את התסכול מציף אותי. יכולתי להגיד לו שיילך. אף אחד לא היה מאשים אותי. אבל הסתכלתי על הפנים הקשות ועל הגשם שנשפך ללא רחם. "תכניס את הכלי פנימה."
"אמרתי לך שאני לא יכול לשלם."
"שמעתי."
"אז למה?"
כי אבא שלי לימד אותי: "אף פעם לא משאירים רוכב בדרך בלילה כשהמדבר הורג."
בילינו ארבע שעות ביחד. קראו לו אמוס בן-שושן. הוא לא סתם רוכב – הוא ידע על אופנועים יותר מכל לקוח שפגשתי. הוא הגיש לי כלים, כיוון את הפנס, הרים את המכסה המגנטי הכבד בלי להזיע. בחצות, המנוע נהם לחיים, יציב ואיתן. הוא לחץ את ידי במבט שמעביר חוב שלא נאמר.
"אני רוצה להחזיר לך," הוא מלמל.
"סע בשלום, אמוס." נתתי לו כרטיס ביקור חבוט. והוא פשוט נעלם בחושך.
בשבועות שאחרי אותו לילה, לא הפסקתי לחשוב על אמוס, אבל המוסך שלי היה תחת מתקפה אחרת. חברת לוגיסטיקה בשם "שיטי נגב" רצתה את השטח. ומאוד. הבוס שלהם, ארז פרנקו, כיסח אותי בשיחות טלפון במשך חודשים. הציע הצעה מגוחכת של 350 אלף שקל על קרקע ששווה לפחות כפול. סירבתי. מישהו חתך לי את צינורות האוויר של המדחס. אחר כך ניפצו את השמשה הקדמית של הרכב גרר. אחר כך התקשרו מ"בנק מזרחי-טפחות" ואמרו שבגלל תלונה על זיהום קרקע, המשכנתה שלי בסכנה. עורך דין שבדק את זה גילה שהתלונה מזויפת. כשבאתי לארז עם המסמכים, הוא השעין את מרפקיו על השולחן, בחן אותי דקה ארוכה. "יש לך עשרה ימים, יוסי. או שאתה מוכר, או שאני דואג שהבנק ייקח לך את המפתחות."
הלילה התשיעי הגיע.
עמדתי שוב בשער, המפתח השוודי ביד אחת, היד השנייה על גוש המתכת הקר של האקדח הישן של אבא שלי. ארז פרנקו והבריונים הקיפו את המוסך. הייתי מותש, אבל לא פחדתי. או שאולי פחדתי מידי בשביל שזה ישנה. חיכיתי.
ואז, רעם המנועים. ארז הסתובב. האופנועים עצרו כמו חטיבה צבאית, מקיפים את הרכבים של הבריונים בחצי סהר מושלם. דממה. אף אחד לא עשה סיבוב על המצערת.
אמוס הוריד את הקסדה. הוא ניגש לארז, שקפא במקום.
"בחרת בוקר גרוע מאוד לבקר את המוסכניק שלי," אמר אמוס. לא בצעקה. בנימוס. ארז ניסה לפלוט מחאה, אבל אמוס פתח את מעיל הרכיבה. על החולצה היה כתוב: "שומרי הדרך – התנדבות חירום וסיוע." מאחורי האופנועים נכנסו לתוך החצר שתי ניידות משטרה כחולות-לבנות, ומאחוריהן הגיחה סובארו פורסטר אפורה. מתוכה יצאה אישה נמוכה בחליפת פשתן, נושאת תיק מסמכים רחב. אחותו של אמוס, מירב – עורכת דין ממשרד בתל אביב שמתמחה בהונאות נדל"ן.
אמוס ניגש אליי, שלף מארגז האופנוע קלסר עבה והניח אותו בידי. על הכריכה היה רשום בטוש: "שיטי נגב – דו״ח חקירת זיוף והונאה."
"נתת לי את החלק החילופי האחרון שלך כשלא היה לי כלום," אמר אמוס. "עכשיו נוודא שהאנשים האלה לא ייקחו לך את כל מה שיש."
הביטחון של ארז נשמט כמו אוויר מבלון. אחד השוטרים צעק פקודה. מירב פתחה את הקלסר.
"אנחנו ב'שומרי הדרך' עוקבים אחרי ארז פרנקו כבר חודשים," הסבירה. "עוד שלושה בעלי מוסכים בדרום פנו אלינו לעזרה אחרי שאיימו עליהם. אספנו תיק מסודר, וכשאמוס סיפר לי עלייך, חיברנו הכול. לפרנקו אין מספיק קרקע למיזם שלו. הוא זייף אישורי מכירה של בעלי נכסים תחת לחץ. והבנאדם שהוא שכר –" היא הצביעה לעבר החלאה בחולצת הפולו, "– יש לו קשרים למקרי ונדליזם והטרדה. השגנו צו מניעה דחוף מבית המשפט המחוזי."
"זה שטויות!" קרא ארז.
מירב אפילו לא ענתה. היא הצביעה על הגג. חוץ ממצלמות האבטחה שלי, לכמה רוכבים היו מצלמות גו-פרו על הקסדות, שתיעדו הכול – את הנשק הקר, את מכלי הדלק, את האיומים. השוטרים התחילו לאזוק. ארז פרנקו ושאר הבריונים נלקחו לניידות.
אבל בקלסר היה דבר הרבה יותר חזק. מירב הוציאה דף נייר. "הבנק דחה לך את המשכנתה, יוסי. אתה יודע למה?" הרמתי גבה בתמיהה. "כי מישהו הגיש לבנק דו״ח על סיכון סביבתי חמור. כתוב פה שזיהמו את מי התהום."
"אין פה אפילו באר מים."
"בדיוק. הדו״ח מזויף. אבל החברה שכתבה אותו, 'אקו-טסט בדיקות', שייכת לגיס של ארז."
הבנתי. לא רק שאיימו עליי, הם גרמו לכל המערכת לפעול נגדי: הורידו את הערכת השווי של הנכס, הבריחו לקוחות, ויצרו בעיה פיננסית יש מאין. גלגל ההצלה שהושלך אליי ברגע האחרון ניצב עכשיו מולי בחצר.
המשטרה שחררה את המקום. משרד המשפטים פתח בחקירה נגד "שיטי נגב". בעלי הקרקע האחרים, שאיבדו הכול תחת איומים, הגישו תביעות; מירב ייצגה גם אותם.
אמוס לא סיים איתי. הוא שלף מעטפה והגיש לי 1,800 שקל, בדיוק הסכום. "על החלק," אמר.
"אבל לא ביקשתי תשלום," ניסיתי. "נתתי לך את זה, עבדנו יחד."
"זה לא משנה," ענה. "אני תמיד משלם את החובות שלי." הוא הושיט את המעטפה, ואז הוסיף דף מקופל. הצעה רשמית: ארגון "שומרי הדרך" – רשת ארצית של מסייעי חירום, יוצאי צבא, פרמדיקים, עורכי דין ומכונאים – רוצה להפוך את המוסך שלי לנקודת שירות מורשית לטיפול באופנועים בדרום. לא תרומה. חוזה. הכנסה מובטחת. מאות רוכבים יגיעו לכאן.
עמדתי מול השלט של אבא שלי, כשהאור הוורוד של הזריחה עלה מעל הרי הנגב. קול דפיקות הפטישים ששמעתי בלילה התחלף במנועים ידידותיים. הרוכבים של אמוס לא עזבו. אחרי המעצרים, הם פשוט התחילו לעבוד. שניים תיקנו לי את מדף הכלים. חשמלאי בדימוס מהארגון החליף לי את לוח החשמל. בחורה בשם דנה, רואת חשבון, סידרה את כל ערמות הקבלות.
סיפרתי לאמוס שאני לא יכול לקבל הכול בחינם. הוא אמר: "שלם בפלאפל." אז סגרנו את המוסך לאירוע. הזמנו קייטרינג, רכשתי בשרים, והמוסך של לוי הפך ליריד של אוכל, אופנועים ואנשים שכבר לא פחדו להגיע. במשך שנים הרגשתי כאילו אני שוקע, ופתאום – המקום נשם.
שלוש שנים עברו. הסטטור המקורי שהחלפתי לאמוס בליל הגשם נזרק מזמן. חתיכת נחושת אחת שמרתי. מיסגרתי אותה בקופסת עץ קטנה מעל הקופה, בלי כיתוב. לפעמים לקוח שואל, "מה זה?" ואני עונה, "תזכורת לערב גשום במיוחד," וממשיך לכוון קרבורטור. בבוקר, כשהשמש זורחת, האור נופל על הנחושת, והיא מבריקה בדיוק כמו הפנסים שליוו אותי אז.
