אף אחד באולם בית המשפט המחוזי בתל אביב לא הבין מה עומד לקרות. בעלי, בועז כהן, ישב לצד עורך הדין הנוצץ שלו, ד"ר אלי גרוסמן, ונראה כמו טווס שזה עתה בלע תוכי. על ספסל הצד הרחוק, ממש מאחוריו, התמקמה אילנית – המאהבת בת העשרים וחמש עם החולצה הצמודה והבושם החריף שהגיע עד ספסל העדים. ומול כולם ישבתי אני, תמר, האישה האפורה בחולצת טריקו פשוטה ומכנסי ג'ינס שקניתי בשוק הכרמל בעשרים שקל. רק אני ידעתי שבתיק המונח לרגלי יש גלימת עורכת דין מקופלת, ואיתה תוכנית שהבשילה שלוש שנים.
הדיון התחיל כמו הצגה מבוימת. גרוסמן פרש מסמכים והסביר לשופטת איך בועז הוא "איש עסקים קטן שנקלע לחובות", איך דירת שלושת החדרים ברחוב בוגרשוב היא הנכס היחיד, ושאין שום סיבה לפסוק לי יותר ממאתיים אלף שקל דמי מזונות. שמעתי את המילים האלה ועל פניי לא זז אף שריר. באותו רגע חשבתי רק על הסטירה. חצי שעה קודם לכן, ליד מכונת השתייה, אילנית ניגשה אלי, סיננה "את לא שווה אותו" והטיחה לי כף יד מצלצלת על הלחי. היא חשבה שאני סתם עקרת בית מובטלת. היא לא ידעה מי הייתה תמר לוי לפני שהתחתנה עם בועז.
"כבוד השופטת," אמר גרוסמן וקיד קידה קלה, "אפשר לעבור להכרעה. האישה לא הציגה שום ראיה לסתור את תצהירי בעלה."
ואז קמתי. לא אמרתי מילה, פשוט התכופפתי, פתחתי את התיק והוצאתי את הגלימה השחורה. רחש של תדהמה עבר בקהל כשהכנסתי את ידיי לשרוולים וסגרתי את הצווארון. הספסל של בועז רעד. אילנית קפאה עם הפה פעור לרווחה.
"עו"ד גרוסמן," הפעם קולי היה סכין מנתחים, "תגיד לשופטת, איך בדיוק הצהרת שההון של בועז כהן עומד על אפס, כשלפי דף חשבון בנק מז'נבה שהגיע אלי הבוקר בפקס, יש לו מאה ועשרים מיליון שקל בחברת קש בשם 'פניקס כחול'?"
גרוסמן החוויר כמו קיר בטון. בועז ניסה ללחוש לו משהו, אבל לסתותיו סירבו לזוז. הנחתי את צרור הדפים מול השופטת, כשהחותמת של רשות המסים בשוויץ נראית היטב. "בועז ניסה להבריח את הכסף מהפירוק של סטארט-אפ הסייבר שמכרתם בשנה שעברה. הוא שיקר למס הכנסה, שיקר לבית המשפט, ובעיקר, שכח שאני לא סתם אישה שבגדו בה. אני תמר לוי, לשעבר התובעת הראשית במחלקת הונאות הון בפרקליטות מחוז תל אביב."
בועז הזיע. הטיפות נטפו מהרקות ישירות על דש חולצת הטומי הילפיגר הלבנה. "את משקרת! את לא יכולה להיות –" הוא קם, אך בוהן ידו רעדה באוויר. "שב," אמרתי בקור, "עוד לא גמרנו." שלפתי דף נוסף, הפעם העתק מהסכם הממון שעליו חתמנו לפני החתונה. "סעיף 14ב," ציטטתי בעל פה, "קובע כי במקרה של הסתרת נכסים במהלך גירושין, הצד הנפגע רשאי לדרוש את מלוא חלקו של הצד המפר בתוספת פיצוי של פי שלושה. הוספתי את הסעיף בעצמי, בלילה שבו בועז הלך לכאורה ל'ישיבת עבודה' – ובפועל שכר לאילנית סוויטה במלון דן אכדיה בהרצליה."
אילנית זינקה ממקומה. "הוא אמר לי שהכול רשום על אמא שלו!" הצעקה ביצבצה בהיסטריה. ואז, כמו בסרט מתוזמן, דלת האולם נפתחה. שני חוקרי הונאות ממפלג ההונאות של מחוז תל אביב, יחד עם נציג רשות המסים, נכנסו ופנו ישירות לעבר בועז. "אדון כהן, אתה מעוכב לחקירה בחשד להעלמת מס במיליוני שקלים, הלבנת הון ורישום כוזב במסמכי תאגיד." בועז ניסה להימלט לכיוון היציאה הצדדית, אבל הדלת ההיא כבר הייתה נעולה – סידרתי את זה עם המאבטח עוד בבוקר.
הוא אזקו אותו. צמידי הפלסטיק ננעצו בפרקי ידיו שעליהם התנוסס שעון ברייטלינג מזויף. אילנית בכתה, ניסתה לומר שהיא לא ידעה כלום, אבל חוקר שלישי כבר רשם את פרטיה. הסבתא אביבה, אמו של בועז, שישבה בשורה הראשונה עם מטפחת ספוגת זיעה, קיללה אותי בלחש: "את לא יודעת מה את עושה למשפחה שלנו." התכופפתי אליה וסיננתי, ממש ליד אוזנה: "אבא של בועז, יצחק המנוח, נתן לי את המסמכים האלה לפני שנפטר. הוא ביקש ממני לעשות סדר במשפחה."
חודשיים אחר כך, בוקר ירושלמי קריר בסוף דצמבר. ישבתי במשרדי החדש ברחוב יפו, מול חלון שהשקיף על שוק מחנה יהודה המתעורר. קרן "צדק" שהקמתי לזכר הוריי, קרן שמסייעת לנשים שנפגעו כלכלית בגירושין, כבר טיפלה בתיק החמישים ושמונה שלה. בועז נידון לשש שנות מאסר בפועל בכלא מעשיהו, רכושו חולט, והדירה בבוגרשוב הפכה למקלט ראשון לנשים שיצאו ממקלט חירום. גרוסמן איבד את רישיון עריכת הדין לשלוש שנים, ואילנית – היא נעלמה מהרדאר, מישהי סיפרה שעבדה זמנית כמלצרית בפיצרייה בבת ים.
בתיבת הדואר שלי נחה מעטפה בלויה עם חותמת שב"ס. כתב ידו של בועז, "אשתי האהובה". לא פתחתי. השלכתי אותה לגריסת נייר ליד שולחן הישיבות, ויחד איתה נכנסו תמונות החתונה שלנו – הגרוסות הפכו לסרטוטים דקיקים. מעדן הקפה הרותח לידי, עקבתי אחר השערות המוזהבות של הבוקר שזחלו על אבני המדרכה, וחשבתי על רגע אחד קטן במסדרון בית המשפט. על הסטירה. על תחושת הצריבה. ועל הרגע שאחריה, כשהבטתי באילנית ישירות ואמרתי לה מילה אחת: "תודה". ואז, לראשונה זה שנים, לא הגבתי – פשוט חייתי.
