יונתן חנה את הרכב ליד הבית הקטן ברחוב הרצל, דומם מנוע וניגש לדלת. בדיוק כששלף מפתח, ראה מבעד לחלון המטבח שהאור עדיין דולק. השעה הייתה חמש וחצי לפנות בוקר, והשמש עוד לא עלתה.
"אמא," הוא אמר ברגע שנכנס, "שוב השארת את האור במטבח דולק כל הלילה. זה קרה גם בשבוע שעבר."
רבקה ישבה בכורסה הישנה שלה, עטופה בחלוק פרחוני וכתם קפה חום דהה על השרוול, ונראתה מופתעת. "באמת? צפיתי ב'השוטר אזולאי' שוב ונרדמתי."
יונתן נאנח. "את חייבת לשמור על עצמך. ד"ר לוי אמרה לך לנוח."
"אני נחה." היא קמה, הרימה את קומקום הנענע מהשיש. "בוא, ישבתי לשתות כוס. תרצה?"
"אין לי זמן." הוא שלף מהתיק שקית נייר. "הבאתי לך תרופות — אופטלגין וסירופ קודאין — ופירות, אפרסמון ואגסים. והנה, עוף טרי, 26 שקל לקילו, קניתי אצל אמין. תבשלי משהו לשבת, לא להזמין טייק-אוויי."
"תודה, מותק." רבקה ליטפה את גב ידו.
יונתן משך את ידו בעדינות, הוציא טלפון. "הפגישה ברעננה בתשע, הווייז מראה 52 דקות עם הפקקים במחלף מורשה."
"ברור, ברור." היא ליוותה אותו אל הדלת. "תתקשר מדי פעם, שלא אדאג."
"אתקשר מחר. תהיי חזקה." חיבק אותה חיבוק קצר, כמעט אוורירי, ונעלם אל תוך הטויוטה קורולה הלבנה.
רבקה נעמדה ליד החלון, הביטה ברכב מתרחק בפינת הרחוב, ואז הניחה את כף ידה על החזה. "אלוהים… תשמור עליו," מלמלה, "כי לא נראה לי שנשאר לי הרבה זמן."
באותו ערב, כשהבית שקע בדממה, התיישבה ליד שולחן המטבח הקטן, מתחת לנורה שהמשיכה לדלוק. מולה נחה מחברת שכרוכה בספירלה, כזו שפעם שימשה אותה לניהול חשבונות הבית. עכשיו הדפים לבנים לגמרי. היא נטלה עט ביק והתחילה לכתוב באותיות רועדות.
"ליונתן שלי… כשתקרא את זה, כנראה שלא יהיה לי אומץ להגיד לך הכול בפנים."
"ילד יקר שלי,
אתה זוכר את הקיץ שנפלת מהאופניים בשביל העפר ליד החורשה, ליד האקליפטוס? ישבתי איתך על המדרכה, וניקיתי לך את הברך במי ברז מצינור הגינה הירוק. אחר כך עזרתי לך לעלות שוב, ורכב.
השארתי לך בארון את הסוודר הכחול, מכובס ומקופל. תלבש אותו בחורף.
אני גאה בך, יונתן."
דמעה קטנה זלגה לאורך לחייה ונפלה על המילה "אותך". היא קיפלה את הדף, הכניסה אותו למעטפה, והוסיפה שורה אחת בכתב יד עגול: "בבקשה, מסרו לבני עם לכתי."
שלושה שבועות חלפו. יונתן קיבל את הטלפון בשעת צהריים, בעודו יושב בחדר הישיבות מול דפי חוזה ולוגו 'תנובה'. "אדוני… צר לי לבשר. אמא שלך נפטרה הלילה, בשקט, בבית החולים."
היד שלו קפצה, המסמכים התפזרו על הריצפה, וספל הקפה השחור נשפך על התקציב. הוא לא זוכר איך אסף את המפתחות; חצי שעה אחר כך חנה בפתח הבית.
הכול נשאר בדיוק כמו שהשאירה. כורסת הקטיפה, סלסלת השתייה, ריח קל של מנטה ולימון. על השולחן, מתחת למנורה שעוד דלקה, חיכתה מעטפה ועליה שמו.
הוא קרע אותה, אצבעותיו רעדו, והחל לקרוא. האותיות רעדו מולו. כשסיים קיפל את המכתב, העביר אצבע על האותיות כאילו רצה לחוש את היד שכתבה אותן, והתייפח.
בימים שאחרי, העבודה נדחקה הצידה, ואת מקומה תפסו ביקורים יומיים בבית הקטן. הוא סידר חפצים, מיין ניירת, מצא תמונות מילדותו — הוא על האופניים, היא מחבקת אותו. שכן מבוגר ניגש אליו בוקר אחד, דופק על החלון הפתוח.
"אמא שלך ביקשה שאתן לך את זה, ברגע שתבוא לנקות את הבית. חיכיתי."
מעטפה נוספת, כתב ידה המוכר.
"בני שלי,
תשתול פרחים בחצר, כמו שאהבתי. תכין לך תה נענע, אפילו בערב הכי חם. ומדי פעם… תשאיר את האור במטבח דולק. אולי אראה אותו."
הוא קיפל את המכתב, הכניס אותו לכיס החולצה, והביט לעבר מגדל המים הישן של השכונה. השמש שקעה וצבעה את פחי הגגות בכתום דהוי. הוא פנה אל המטבח, לחץ על המתג, והאור נדלק. האור הציף את הכיור, את הקומקום. הוא עמד שם דקה ארוכה.
חלפו שנים. הבית מעולם לא הרגיש ריק שוב. עצי ההדר הקטנים ששתל פרחו תחת החלון, הגדר נצבעה מחדש, ועל השיש ניצב כל שבוע קומקום שורק. יונתן התחתן, נולדה בת, והבית ברחוב הרצל הפך למקום המפלט של שישי בצהריים.
אחר צהריים אחד, הוא נכנס אל החצר אוחז בידה של ילדה בת כמעט שבע, צמות עבות וכתם ריבת אבטיח על החולצה הוורודה.
"אמא שלי גרה פה," אמר יונתן, "סבתא רבקה שלך."
הילדה הרימה את הראש. "אבל איפה סבתא עכשיו?"
"סבתא מתה, אבל היא בשמיים."
ענבר הביטה אל השמיים, נופפה בידה הקטנה. "היי, סבתא רבקה!"
יונתן עצם עיניים לרגע, וניסה לשמוע משהו. נדמה היה לו שצחוקה של אמו מתערבב ברוח. הוא פקח עיניים, ניגש אל המטבח, והדליק את האור. ענבר רצה אחריו, "אבא, אפשר תה נענע?"
