HE

היא החזיקה את הסודות שלה עמוק כל כך, עד שהם הפכו לחלק מהרהיטים בבית. ארבע עשרה שנה של נישואים, ארבע עשרה שנה שבהן המילה "אולי" ריחפה מעל כל

המחברת של שיפוץ המטבח הייתה פתוחה על השולחן בסלון, וכמעט הצלחנו לסגור תקציב בלי חריגות. בדיוק כשהעברתי אצבע על השורה של האריחים המרוקאיים בצבע טורקיז, הטלפון של רון

מסך הטלפון נדלק באמצע שבת, בזמן שהכנתי חביתה. שוב בועז. שוב ההודעה הזאת. "אמא, אנחנו צריכים לדבר על החתונה. זה לא גחמה, מאיה הנכדה שלך. תחשבי על זה."

הכל התחיל ביום שני, בסוף משמרת כפולה באגף הפנימי בברזילי. רותי עדיין עיכלה את הגירושים. "עקרה" ו"זקנה" – המילים של אבי הדהדו לה באוזניים, גם שנתיים אחרי שארז

אני ישבתי אצל ליאת בסלון, והיא שמה לי כוס תה עם נענע. היד שלה רעדה קצת כשהיא העבירה אליי את הצלחת עם העוגיות. בחוץ היה חום כבד של

יואב חזר מנסיעת העסקים שלו עם המזכירה בשלוש לפנות בוקר. הוא נכנס הביתה בשקט, מתאמץ לא להעיר אותי. כאילו באמת חשב שאני ישנה. שלושה ימים הוא לא ענה

ריבקי הטיחה את כוס האספרסו על השיש במטבח הקטן שלי בשכונת קריית מוצקין. השעה הייתה כמעט אחת־עשרה בלילה, סוף אוגוסט, והמזגן הישן זמזם במאמץ כאילו גם הוא לא

בשש בבוקר, בלי שעון מעורר, יצחק פקח את עיניו. הגוף ידע לבד. שלוש שנים שאותו טקס: קפה שחור רותח מהפינג'אן, שתי פרוסות לחם קלוי קלות, גבינה לבנה רזה,

הפלח האחרון של המלפפון נחת על קרש החיתוך כשקולו של איתן נשמע מהסלון. "יעלי, שמעי, דיברתי עם החבר'ה מהיחידה. סגרנו סופית על כינרת. שבוע שלם, סוף אוגוסט. תביאי

אף אחד לא חשב שאנחנו ניכנס. המארחת עמדה בכניסה לקפה „הפינה של יוסי”, הסמרטוט הלבן שלה התנופף ברוח הים, והיא סיננה לעברי כמו לנוכחת סדרתית: „גברת, פה זה