יואב חזר מנסיעת העסקים שלו עם המזכירה בשלוש לפנות בוקר. הוא נכנס הביתה בשקט, מתאמץ לא להעיר אותי. כאילו באמת חשב שאני ישנה.
שלושה ימים הוא לא ענה לטלפון. שלושה ימים שלמים.
הוא השאיר את המזוודה ליד הדלת, התקלח ונכנס למיטה. נרדם בשנייה, בלי לשאול איפה הייתי, בלי לשים לב שחצי מהארון ריק, בלי להריח את הקפה הקר על השיש מהבוקר הקודם.
השעון המעורר צלצל בשש וחצי. יואב קם, התמתח, גירד את הראש. ורק אז הוא ראה את המעטפה על השידה.
״אמא שלך נפטרה ביום שלישי. נקברה הבוקר בהר המנוחות. עו״ד אבקסיס תיצור איתך קשר לגבי חלוקת הרכוש. ליאת.״
הוא קרא את הפתק פעם, פעמיים, שלוש. הדף רעד לו בידיים.
אני ישבתי במלון קטן ליד שוק הכרמל, מול חלון שפנה לחצר פנימית, ושתיתי תה נענע. בלי דמעות. בלי צעקות. פשוט… ריק.
הכול התחיל לפני שש שנים. יואב ואני הכרנו בצבא, שירתנו באותו בסיס בקריה, התחתנו חודש אחרי השחרור. הוא היה אז בחור מבריק, מלא חלומות על סטארטאפ שישנה את העולם. המשפחה שלו – הורים שעלו ממרוקו בשנות השישים, אב שעבד בנמל אשדוד, אמא שגידלה שלושה ילדים בדירת חדר וחצי בשכונת התקווה – קיבלה אותי כמו בת.
סבטלנה, אמא של יואב, היתה אישה קטנה עם ידיים חזקות. היא היתה שואלת אותי שאלות שאמא שלי כבר לא יכלה לשאול, כי היא גרה רחוק מדי. ״ליאת, מה את אוכלת? ליאת, קר לך, תלבשי סוודר. ליאת, את נראית עייפה, הוא עוזר לך בבית או שרק משחק במחשב?״
לפני שלושה חודשים סבטלנה התחילה להשתעל שיעול קטן ויבש, כזה שמתעלמים ממנו. באחד הימים אישה מהשכונה, מרגלית, הראתה לה בפייסבוק תמונות של יואב עם המזכירה החדשה, לילך – בת עשרים ושתיים, מנהריה – במסעדת יוקרה בהרצליה. בדיוק אותה מסעדה שבה קבענו את האירוסין. שבוע אחרי שראתה את התמונות סבטלנה השתעלה דם לתוך מפית. רופאים באיכילוב קשרו את ההחמרה לסטרס. מכאן הכול התדרדר במהירות – אשפוז, טיפול נמרץ, וצוואה מתוקנת שנחתמה חודש לפני הסוף, כשהיא צלולה לגמרי.
אני הייתי זו שלקחתה אותה למיון. אני זו שישבה איתה חמש שעות בהמתנה. אני זו ששמעה את הרופא אומר ״גידול בריאות, שלב שלוש״ וחטפה את המכה במקומה, כי יואב היה בפגישה. ככה הוא קרא לזה.
לילך הפכה לחלק מכל נסיעת עסקים. יואב היה מקפל חולצות למזוודה ומפטיר, ״אנחנו צריכים לסגור את הסיבוב גיוס בתל אביב, לילך תטפל בלוגיסטיקה.״
בשבוע האחרון לחייה סבטלנה שכבה בטיפול נמרץ. אני ישבתי לידה כל לילה. קניתי בקבוק מים קטן בחמישה שקלים מהמכונה במסדרון, מזגתי לתוך הספל שלידה, החזקתי לה את הקשית. סיפרתי לה על הילדות שלי, על אמא שלי, על כמה היא היתה גאה. היד שלה, כלי דם כחולים תחת עור דקיק, לחצה את שלי.
התקשרתי ליואב עשרים פעם באותו לילה. עשרים.
צלצול. תא קולי. וי כחול. וי כחול. אפס תשובה. לילך לא ענתה גם.
בשתיים וחצי בלילה סבטלנה הפסיקה לנשום. אחות צעירה מקריית גת, מיטל, סגרה לה את העיניים. אני חתמתי על כל הטפסים, הזמנתי מודעת אבל ב"ידיעות", תיאמתי אוטובוס מהסוכנות באשדוד כדי שהדודים יוכלו להגיע.
הבוקר עלה. הקבורה היתה בהר המנוחות. ארבעים איש באו. כולם שאלו איפה יואב.
״הוא בנסיעת עבודה בחו״ל,״ אמרתי. ״לא מספיק לחזור.״
השקר הזה היה השמיכה היחידה שיכולתי לפרוש על הבור שנפער. האבנים הקטנות שליקטו הילדים מהשביל הונחו על התלולית הטרייה, גג-גג-גג, הדבר הכי אמיתי באותו יום.
יואב חזר אחרי שלושה ימים. שלושה ימים שבהם ארזתי את החיים שלי לארבע קופסאות קרטון. תמונות מהחתונה השארתי באלבום. הטבעת הנחתי על שולחן האוכל, ליד צנצנת ריבה ריקה. חוזה השכירות היה על שמו, הרכב – טויוטה קורולה לבנה מ-2019 – גם. לקחתי רק מה שהיה שלי לפניו.
יואב קרא את הפתק. התלבש בזריזות, נסע למשרד. לילך ישבה שם, שותה קפה קר, גוללת בטיקטוק. היא קמה כשראתה אותו.
״יואב, מה קרה? אתה נראה נורא.״
״אמא שלי מתה.״
היא הנמיכה את הטלפון. ״אוי. מצטערת. מתי?״
״שלושה ימים. את ואני היינו כביכול עובדים על המצגת.״
היא מצמצה. ״אבל…״
״שתקי.״
הוא יצא מהמשרד ונסע לדירה של אמא שלו בשכונת התקווה. חיפש ניירת, צוואה, משהו. הדירה היתה ריקה. השכנה ממול, גברת מרגלית בת השמונים, פתחה את הדלת. ״יואב, יא בכיין, איפה היית? ליאת ארגנה הכול. הכול! ואתה? נו?״ והיא טרקה.
אבא של יואב, שמעון, התקשר אליו בערב. הם לא דיברו שלוש שנים, מאז הגירושים. ״שמעת מה קרה,״ אמר. ״אני לא יודע מאיפה להתחיל. ליאת ישבה איתה עד הרגע האחרון. לא המזכירה שלך. ליאת. והיא גם סיפרה לי שאמא שלך ראתה אתכם במסעדה, הבינה הכול, והסטרס הפיל אותה סופית. היא ניסתה להתקשר אליך לפני שנסעת, לבקש שתשאר. לא ענית.״
יואב שתק. שמעון המשיך. ״וליאת עזבה אותך. הגישה בקשה ליישוב סכסוך ברבנות. עורך הדין שלה התקשר אליי לשאול אם אני מוכן להעיד. ליאת בכתה על הכתף שלי באמצע ההלוויה. אני, אבא שלך, ניחמתי אותה במקומך. תתבייש.״
הוא ניתק.
למחרת בבוקר התקשר עו״ד אלי אבקסיס. יואב מיהר לביתו בהרצליה פיתוח, מקום עם דשא מטופח ופקידת קבלה שהציעה לו אספרסו. אלי הושיב אותו מולו, הניח שתי כוסות מים.
״אמא שלך, סבטלנה ז״ל, ערכה אצלי צוואה מתוקנת לפני חודש.״
״לפני חודש? היא היתה בטיפול נמרץ!״
״היא היתה צלולה לחלוטין,״ אמר אלי. הוא פתח תיקיה חומה ושלף מסמך. ״בתיקון היא מורישה הכול – חצי מהדירה, תיק המניות בדיסקונט, הפנסיה – לליאת. לא לך.״
השתיקה בחדר היתה עבה כמו דבש.
״מה זאת אומרת לא לי?!״
״במילים פשוטות – אמא שלך החליטה שאתה לא צריך אף שקל. ובדיוק בשביל זה, ליאת צריכה להגיע עוד חצי שעה.״
הדלת נפתחה. ליאת נכנסה בשמלה שחורה פשוטה, צווארון סגור. שפתיים קפוצות. יואב קם.
״ליאת. גנבת לי את הצוואה!״
״שב,״ אמר אלי.
״תני לי…״
״שב, יואב.״
הוא התיישב. אלי המשיך. ״תנאי הצוואה: ׳הכסף עובר לליאת בתנאי שתעזוב את בני ותתחיל חיים חדשים. לא כעונש לו, אלא כמתנה לה, כי היא היתה לי בת אמיתית כשבני הביולוגי שכח את משמעות המילה.׳״
ליאת לקחה עט. חתמה על קבלת הירושה בלי לקרוא את השורה התחתונה. היא לא רצתה לדעת את הסכום. יואב ניסה לחטוף את הדף, אלי חסם אותו.
״יש לך זכות ערעור. הצוואה חוקית, נעשתה בנוכחות עדים ורופא.״
יואב בהה בליאת. ״לקחת הכול?״
היא הניחה את העט. ״רציתי שאמא שלך תהיה בחיים. יותר מכל הכסף, יותר מהכול. לשבת איתה במרפסת בשישי, לקלף תפוחי אדמה, לשמוע אותה שרה במרוקאית. רציתי אותך, את מי שהכרתי – הבחור שישב איתי על הדשא בקריה וסיפר לי איך היא עבדה עשרים שנה במפעל טקסטיל כדי שהוא ילמד הנדסה. מה קרה לבחור הזה?״
״הוא מת עם אמא שלי,״ אמר יואב בשקט. ״הוא מת ביום שלישי בלילה, ואף אחד לא סיפר לי.״
״סיפרתי לך. התקשרתי עשרים פעם. לילך היתה איתך, נכון? והתמונות במסעדה בהרצליה – אותה מסעדה שקבענו בה את האירוסין.״
יואב החוויר.
ליאת קמה. ״תישאר עם הדירה, עם האוטו, עם לילך. אני לוקחת את האפר. אמא שלך ביקשה ממני לקחת אותה לים.״
היא יצאה. ליל קיץ תל-אביבי חם קיבל אותה בחוץ, ריח יסמין מהשדרה, צפירות אופנוע. היא ירדה לכיוון הים.
מאחוריה, מבעד לחלון, יואב עמד והביט בה מתרחקת. לא רץ. לא צעק. פשוט עמד.
לילך התקשרה להציע ג׳חנון אצלה. הוא ניתק בלי לענות.
בלילה, בדירה הריקה, ראה על השיש את הספל של ליאת – קרמיקה לבנה, סדק בצד, שאריות שפתון. לידו שקית נייר חום ובה צנצנת קטנה אטומה, אפר אפור בהיר. פתק בכתב ידה: ״קבור את אמא שלך. מאוחר מדי בשבילי. אבל לא מאוחר מדי בשבילך.״
הוא התיישב על הרצפה הקרה, אוחז בצנצנת. כלב השכנים נבח, אוטובוס צפר ברחוב אבן גבירול, החיים נמשכו. בפנים – שקט.
פתח את הגלריה בטלפון. תמונות של לילך, של לילך, של לילך. אף תמונה של ליאת. חיפש בהודעות ומצא את האחרונה שלה, מלפני חמישה ימים: ״אמא שלך לא מרגישה טוב. תגיע הביתה.״ מתחתיה, בליל הקבוצה המשפחתית, הודעה שלא קרא: ״יואב, היא… היא איננה. תתקשר אליי. תתקשר.״
הוא כיבה את המסך, הצמיד את הצנצנת לחזה, והתחיל לבכות.
למחרת, שבת, נסע לבד לחוף הילטון. הים שטוח, אפור בהיר. חלץ נעליים, נכנס למים, פתח את הצנצנת. האבק האפור התערבב בגלים, נישא והתרחק. שחפים צרחו. הוא נשאר שם, במים, רועד.
בדרך חזרה קיבל הודעת ווטסאפ מעו״ד אבקסיס: ״ליאת תרמה את כל הירושה לעמותה שמסיעה חולי סרטן לטיפולים. היא ביקשה שתדע. היא לא לקחה אגורה.״
יואב דפק את הראש בגג הטויוטה. פעם, פעמיים. האוטו צפצף כמו חיית פח מבוהלת.
הוא נסע הביתה, ניתק את המספר של לילך מכל המכשירים, מחק אותו. לקח חופשה ללא תשלום, ובמשך חודש ישב מול תמונת הכלולות שמצא במגירה התחתונה. הדממה עטפה אותו מכל הכיוונים.
אף אחד לא התקשר.
באותו זמן ליאת ישבה על ספסל בפארק הירקון, קרטיב לימון נמס לה על האצבעות, מביטה בילדים משחקים. איילון געש מאחורי העצים. מישהי צעקה ״אמא, תראי!״ – והיא הרגישה איך שרירי הפנים שלה זזים מעצמם, טעם חמוץ-מתוק התפשט בפה, והרוח נשאה את צווחת השחף מכיוון הים.
היא קמה, ניערה את הפירורים מהשמלה, וצעדה לדירת הסטודיו שהשכירה בצפון הישן.
