הכל התחיל ביום שני, בסוף משמרת כפולה באגף הפנימי בברזילי. רותי עדיין עיכלה את הגירושים. "עקרה" ו"זקנה" – המילים של אבי הדהדו לה באוזניים, גם שנתיים אחרי שארז את הדברים ועבר לגור עם מיה, הפקידה מהבנק, צעירה ממנו בעשרים ומשהו. מיה ילדה לו בת. לרותי, אחרי שלושים שנות נישואים, נשאר דירה ישנה בקריית אליעזר ומשמרות לילה שבקושי מילאו את הכרטיס.
האוטובוס מקו 17 הוריד אותה בפינת הרצל, רחוב של בתים עם תריסים מקולקלים. השעה הייתה רבע לאחת עשרה, חמסין של סוף אוגוסט, מדרכה דביקה. בכיס החולצה היה פתק עם תור לרופא נשים. היא בעצמה כבר לא ידעה למה – אולי מהאינרציה. מאחוריה נשמע צחוק זכוכיתי. שלושה בחורים שישבו על ספסל הבטון עם בקבוקי טובורג ריקים. היא לא הביטה, האיצה את הצעד, אבל האצבעות שלה רעדו עד שמצאה את הקוד בכניסה.
היא לא הספיקה ללחוץ על הספרה האחרונה.
דלת הכניסה לחדר המדרגות נפתחה מאחור, כף יד מלוכלכת אטמה לה את הפה, וריח של זיעה חמוצה וטבק זול הציף אותה. היא נגררה במדרגות המרוצפות אל המרתף. היא נלחמה, בעטה, השקיפה על כיסא הפלסטיק השבור בזווית העין, לפני שהכול טשטש.
כשהתעוררה, המרתף היה שקט. אור ניאון עמום ריצד מעל. היא קמה לאט, אוספת את הבגדים. ברכיה נשרטו, על הצלעות כבר פרחה חבורה כחולה. היא עלתה שלוש קומות, פתחה את הדלת ונכנסה למקלחון. עמדה תחת הזרם הרותח, מנסה לקרצף את המגע. אחר כך נשכבה על הספה, מול התקרה, ובכתה עד השעה חמש. לא בגלל הצער – רק בגלל שמישהי אחרת במראה שאלה אותה: מה עכשיו.
חודשיים אחר כך, במטבח הקטן, רותי החזיקה פס בדיקת הריון.
היא התיישבה על הרצפה, ליד הכיור המטפטף, והביטה בשני הפסים. צחוק צרוד בקע לה מהגרון. הרופאים אמרו לה שאין סיכוי, ששחלותיה "התייבשו", ואבי היה חוזר על זה במסיבות. והנה – שני פסים כמו רמזורים ירוקים. היא לא חשבה על הנסיבות, לא על הגיל. היא קמה, שמה יד על הבטן, והלביש לה חיוך שלא ירד כל היום.
היא מכרה את הדירה. את חיפה השאירה מאחור, כמו אבי, כמו הלילה ההוא. בחרה קרוואן קטן בפאתי אשקלון, קרוב למרפאה מקצועית. בדיקות, אולטרסאונד, רופא מבוגר שהניד בראשו אך חתם על האישור – "תעשי מה שהלב אומר לך, גברת".
היא קראה לו איל. בלידה, בחדר ניתוח שקט, היא בכתה לפניו: "חיכיתי לך כל החיים." אצבעות שמנמנות, שפתיים כמו דובדבן, עיניים כהות – לא שלה, לא של אף אחד, רק שלו.
עברו שש שנים.
איל התחיל כיתה א', עם ילקוט של ספיידרמן. רותי עבדה במשרד קטן של המוסד לביטוח לאומי, התרגלה. החיסכון בקושי הספיק לקייטנות, אבל היה לה איל. זה הספיק. היא דחפה עגלה בסופר במבצעי חמישי, קונה במבה.
ואז, בפסח, היא לקחה את איל לים בחוף דלילה. הם בנו ארמון מחול, איל צחק. לפתע רותי הרגישה מבט על העורף. הפנתה את הראש וראתה דמות מוכרת: אבי. הוא ישב על ספסל סמוך, מחזיק את בתו בת השמונה. מיה, לידו, חייכה.
הוא זיהה אותה. קם, משך בכתפיו, ניגש. "רותי? מה את עושה פה…" עצר על הילד. "מי… הוא…"
איל נצמד לרגלה. היא ליטפה את ראשו. "זה איל. הבן שלי."
אבי המצמץ. "איך… אמרת שאת לא יכולה…" הוא הביט באיל, עשה חישוב מהיר, והעיניים שלו התכווצו. "זה לא שלי."
"ברור שלא," היא ענתה בקול יציב. "הוא שלי."
הבת שלו משכה בשרוול, מיה קראה לו מהספסל. אבי עמד שם, קפוא. אולי ציפה לעלבון, אולי לוויכוח. אבל רותי פשוט התכופפה, נישקה את איל במצח, ואמרה, "בוא, חמוד, אנחנו הולכים לקנות ארטיק."
בדרך לחניון, ליד הפח הירוק, עמד איש גוץ ומלוכלך, פניו חבולים, אוסף בדלי סיגריות. מבטו היה חלול. הזקן לא עשה אותו מבוגר יותר – להפך. אבל היא זיהתה את הקעקוע המטושטש על האמה. אחד מהם. מהמרתף. היא עצרה לשנייה, איל לא הבין למה, ואז הוציאה מטבע מעשר שקל מהכיס, הניחה על הספסל לידו, בלי מילה, והמשיכה.
הוא לא זיהה אותה. או שזיהה ובחר לשתוק.
הם חצו את הכביש, איל ליטף לה את האצבע. "אמא, למה נתת לאיש ההוא כסף?"
"כי אני לא צריכה לזכור אותו יותר, מתוק," ענתה. "יש לי אותך."
ריח המלח התערבב בריח הגלידה. היא לא הביטה לאחור.
