אני ישבתי אצל ליאת בסלון, והיא שמה לי כוס תה עם נענע. היד שלה רעדה קצת כשהיא העבירה אליי את הצלחת עם העוגיות. בחוץ היה חום כבד של אוגוסט, המזגן עבד על טורבו, ובמרפסת השכנה מלמטה תלתה בגדי ים רטובים. "הוא אמר לי 'תחתמי על הדירה או שמתגרשים'," היא פתחה ככה, בלי הקדמות. "בדיוק כמו שמבקשים להעביר את הסוכר."
היא לקחה נשימה, והתחילה לספר.
אמיר, בעלה של ליאת, עמד במטבח בחלוק בוקר קרוע. ליאת בדיוק הוציאה את הקורנפלקס לאומר הקטן, והילד עם הכפית ניסה להטביע דרקון בחלב. אז אמיר זרק את המשפט הזה, בקול שטוח, בזמן שמזג לעצמו קפה. "מה אמרת?" ליאת קפאה, ידה עוד על הפחית של הקורנפלקס. "שמעת טוב," הוא אמר, "אמא צודקת. הדירה רשומה רק על שמך, ואנחנו נשואים. כמה זמן את מתנהגת כאילו את כאן לבד?"
הילד הרים מבט, אבל לא הבין. בתוך ליאת הכול נצמד. דירת שלושת החדרים בחולון, בקומה שלישית בלי מעלית, המשקיפה על חצר עם עץ לימון ענק, הייתה של סבתא נחמה. סבתא נחמה עלתה ממרוקו ב–1954, התאלמנה צעירה, עבדה בניקיונות במשרדי הממשלה בתל אביב, וחסכה אגורה לאגורה לקנות את הקירות האלה. כשהיא נפטרה לפני ארבע שנים, היא השאירה את הדירה לליאת, הנכדה היחידה. "תהיה לך פינה בעולם, ילדה," היא אמרה אז, עם הידיים הקטנות והחזקות שלה, שתמיד הריחו מאקונומיקה וסבון.
אחרי החתונה אמיר היה בחור בסדר גמור. עבד בחברת סטארט-אפ בתור בודק תוכנה, הרוויח יפה, צחקו הרבה. אבל לפני שנה ומשהו הוא פוטר. ומאז התחילה ההזנחה. בהתחלה הוא חיפש עבודה, שלח קורות חיים, ישב על המחשב. אחר כך זה דעך. ליאת עובדת כאחות במחלקת יולדות באיכילוב, חוזרת הביתה ברגליים נפוחות, והוא מעביר את הימים עם פייסבוק וחדשות, ומבשל מדי פעם, כשהוא מוצא כוח. החמות, איריס, התחילה להתקשר כל ערב, שואלת איך הדירה, מתי היא תרשום אותה על שניהם. "זה לא נורמלי שבחורה מחזיקה רכוש לבד," היא אמרה בנימה של יועצת כלכלית. "היום את אוהבת אותו, מחר מי יודע? תתני לו בטחון."
במשך חודשים ליאת בלעה. חשבה שזה יעבור. שכשהוא ימצא עבודה, הכול יחזור. אבל אמיר רק נעשה מריר יותר. "את לא סומכת עליי" הפך לפזמון חוזר. ואז הגיע האולטימטום. בדיוק ביום שלישי, כשהיא באה מהמשמרת לילה, עייפה עד העצם, והוא ישב בסלון עם אמא שלו. איריס הגיעה עם תיקייה ועט נובע. "בואי, מותק, תחתמי פה," היא אמרה, בלי חום אמיתי. ליאת ראתה את המסמך: ייפוי כוח להעברת הדירה על שם אמיר. "בלי חתימה, יש גירושין," אמרה איריס, כשהיא מגישה את העט. "פשוט תעשי את הדבר הנכון."
ליאת לקחה את העט, הסתכלה עליו רגע, ואז החזירה. "אני לא חותמת על כלום. הדירה של סבתא." איריס הזדעקה, אמיר קם מהספה, "את מעדיפה את סבתא המתה שלך על המשפחה החיה?" צעק. איכשהו, באותו הרגע, אומר הבן נכנס, ראה אותם, התחיל לבכות. ליאת לקחה אותו ועלתה לקומה העליונה. שמעה אותם מתווכחים בסלון, דלת נטרקה, ואז שקט.
עוד באותו לילה ליאת התקשרה אליי. ישבנו על הספסל בגינה ליד הבית, היא בכתה קצת, וסיפרה. "אני לא יודעת מה לעשות. הוא מאיים לעזוב, קובע לי אולטימטום על הדירה. אולי באמת עדיף שאני אוותר, רק שיהיה שקט." הרגשתי איך הפלאפל של צהריים עוד כבד לי בבטן. "תקשיבי," אמרתי, "הדירה הזאת היא הירושה שלך. בחוק הישראלי, נכס שהגיע בירושה לא מתחלק בגירושין. לבעלך אין שום זכות חוקית עליה. אבל את חייבת לבדוק עם עורך דין. אל תחתמי כלום."
למחרת, בלי לספר לאמיר, ליאת לקחה יום חופש. קבענו לה פגישה עם נורית, עורכת דין לענייני משפחה, משרד בקומה 11 במגדל עזריאלי, עם נוף לים. המזכירה הציעה לה כוס מים קרים, רחש של מזגן, לוח השנה על הקיר הראה ספטמבר. נורית שמעה את הסיפור, החזיקה את התיקייה באצבעות דקות, ואמרה בפשטות: "הדירה שלך. בלעדית. לא משנה מה בעלך או חמותך יגידו, אין להם כל עילה. את יכולה להתגרש מחר, והדירה נשארת אצלך. חתימה על ייפוי כוח בנסיבות האלה — טירוף."
ליאת חזרה הביתה באוטובוס. אחרי הצהריים היא התקשרה אליי, קולה יציב. "ראיתי את החנויות בבת ים, את הנשים עם העגלות. משהו בי התהדק. אני לא מוותרת." היא סיפרה לי איך באותו ערב, כשאומר ישן, היא התיישבה מול אמיר. "אני רוצה להגיד לך משהו. הייתי אצל עו"ד. הדירה של סבתא נחמה — שלי. לא שלך, לא של אמא שלך. אני בחיים לא אעביר עליך. אם אתה רוצה להתגרש, אני אתן לך גט. אבל אף אחד לא יגורש מהבית של סבתא."
אמיר החוויר. "הלכת לעו"ד בלי לשאול אותי? את דוקרת אותי בגב!" ליאת הניחה את היד על השולחן. "אתה דקרת אותי קודם, בדרישה הזאת. אני לא אוותר." הוא לא ענה. לקח את המפתחות ויצא. ליאת שמעה את המכונית מתרחקת.
שלושה ימים אמיר לא חזר, סיפרה לי ליאת. היא טיפלה באומר לבד, יצאה למשמרות, השאירה אותו אצל השכנה כשנסעה לעבודה. איריס התקשרה פעמיים, דרשה לדעת "מה עשית לבן שלי". ליאת ענתה בקצרה: "תשאלי אותו." ביום הרביעי, סיפרה ליאת, איריס הגיעה לדירה, הפעם בלי אמיר, עם בן דוד שלה, "עו"ד במקצועו" (כך הציגה אותו). הוא ניסה לדבר בנימוס, "יש לך חובות מוסריים לבעלך," אבל ליאת קטעה אותו. "חובות מוסריים? אמיר הפסיק לעבוד, אני משלמת חשמל, אוכל, גן. והדירה? בלי משכנתא, בלי חוב — הדירה של סבתא, שלי. לא שלכם." איריס ניסתה להתפרץ, וליאת לא חסכה. "תקשיבי, איריס, אני יודעת שאת המתדלקת הראשית של האולטימטום. הגיע הזמן שתפסיקי לשלוט בחיי הבן שלך וברכוש שלי. קחי את המפתח שהשארת פה, ולכי." איריס צרחה, "חוצפה!" וחטפה את התיק, ויצאה בטריקת דלת.
כשחזר אמיר, סיפרה לי ליאת, עייף ומגולח גרוע, ליאת ישבה על הספה, כוס תה קרה לפניה. "אתה רוצה לחזור? תמצא עבודה. בלי דיבורים על דירה, בלי אמא שלך. אני צריכה לראות מעשים." אמיר הנהן, לקח בקבוק מים מהמקרר, וניגש לחדר. לילות ישן על הספה.
במשך שבוע הוא שלח קורות חיים. ליאת סיפרה לי איך היא ראתה אותו יושב עם מחשב נייד, גב כפוף. חבר מהצבא, מנהל צוות בחברת סייבר בהרצליה, סידר לו ראיון טלפוני. אמיר ניסה, אבל באמצע הראיון, כשהמראיין שאל שאלה טכנית על איתור באגים, הוא קפא. לא הצליח לענות. הראיון נגמר במבוכה. אמיר ישב שעה על המרפסת, מעשן, בוהה בעץ הלימון. ליאת ראתה אותו מבעד לחלון, ולא ניגשה.
יומיים אחר כך, אמיר נסע לאמא שלו. ליאת חשבה שזהו, שהוא לא יחזור. אבל בערב, איריס התקשרה, זועמת: "הוא אמר לי להפסיק להתערב. מה גרמת לו?" אחרי כמה דקות, אמיר דפק על הדלת. הוא עמד בכניסה, ידיו בכיסים, פנים סחוטות. "אמא שלי הכניסה לי שטרות לראש. טעיתי. אני רוצה לנסות שוב." ליאת הסתכלה בו, ראתה את הקמטים בצידי עיניו. "אז תנסה," היא אמרה.
בבוקר, אמיר התקשר שוב לאותו חבר מהצבא, התנצל, וביקש הזדמנות נוספת. החבר סידר לו ראיון פרונטלי בחברת סייבר קטנה ברמת גן. הפעם אמיר למד ברצינות, ישב לילות על תרגילים. בראיון, בחדר קטן וממוזג, הוא נתקל בבעיה קשה — המהנדס שטיפל בו התחיל לשאול שאלות חדות, אמיר התחיל להסס, ורגע אחד כמעט הרים ידיים. אבל אז הוא צלל לזיכרון, מצא את הבאג, והרים מבט. המראיין חייך. "מצוין." באותו ערב, אמיר חזר הביתה עם הצעת עבודה. הוא עמד במטבח, ספל קפה ביד, וסיפר לליאת, קולו קצת רועד.
הוא התחיל לעבוד, קם בשש, חזר עם שקיות מהסופר. בערבים שיחק עם אומר, הקריא לו סיפור, הביא לליאת כוס תה בלי שביקשה. איריס התקשרה רק אחרי חודש, ביקשה לבוא. ליאת הסכימה. היא באה בשישי, הביאה קוסקוס בסיר, וישבה עם אומר על השטיח. אמיר אמר: "בלי דיבורים על רכוש." איריס גמגמה, "טוב, טוב."
עברו כמעט שמונה חודשים. ליל קיץ, יוני, ריח של יסמין. ישבתי אצל ליאת במרפסת, הדוד של השכנה נבח פה ושם, אומר בנה מגדל מקוביות, אמיר הכין סלט ירקות במטבח. ליאת הביטה בעץ הלימון, וקיבלה הודעת ווטסאפ מאיריס: "הבאתי לאומר משאית צעצוע. מחר אני באה." היא לקחה לגימה מהתה, מבטה נודד אל משאית קטנה על המדף — הישנה שסבתא נחמה נתנה לה. אמיר ניגש, הושיט לה יד, וליטף קלות את פרק אצבעה. הדירה עמדה איתן, קירות סבתא לא זזו.
