בגידה בשקית התה

הפלח האחרון של המלפפון נחת על קרש החיתוך כשקולו של איתן נשמע מהסלון. "יעלי, שמעי, דיברתי עם החבר'ה מהיחידה. סגרנו סופית על כינרת. שבוע שלם, סוף אוגוסט. תביאי לי את חכת הפיתיון מהמחסן, כן? היא מאחורי האוהל."

הסכין עצרה. הסתכלתי על היד שלי, על האצבעות שהלבינו קצת סביב הידית, ושמתי לב שאני לוחצת חזק מדי. ניגבתי את הידיים במגבת, לאט, ויצאתי מהמטבח. הוא עמד שם, גופייה לבנה וטלפון צמוד לאוזן, בוהה בפינה כלשהי בתקרה.

"ומה עם אמא שלך?" שאלתי. הקול שלי נשמע לי זר, שטוח. "איתן, דיברנו. לפני שבועיים. ביקשתי את השבוע הזה. יש כנס מקצועי באילת, רואי חשבון מכל הארץ. זה חשוך לי לקריירה. אמרת 'בסדר'."

הוא הניח את הטלפון על השידה, לאט, בזהירות של מישהו שיודע שהוא עומד לדרוך על מוקש. "יעלי, נו, באמת. עזבי אותך מאילת. את לא יכולה לנסוע עכשיו. אמא שלי בקושי קמה מהכורסה. מי יכין לה מרק? מי יוציא אותה לרופא? אני לא אביא מישהי זרה."

"נכון. לא הבאת מישהי זרה כבר שלוש שנים. הבאת אותי." המילים יצאו בשקט, כמעט בלחש, אבל הן מילאו את כל החדר.

הטלוויזיה בסלון של שולה, אמא שלו, מלמלה פרסומת לביטוח סיעודי. איזו אירוניה. את ביטוח הסיעודי שלה שילמתי אני, מהבונוס שקיבלתי על דוח שנתי שהציל לקוח גדול מקנס של חצי מיליון שקל. אני רואת חשבון במשרד מצליח בהרצליה פיתוח. איתן עבד כמנהל תפעול קטן עד שסגרו את הסניף והוא מצא את עצמו בגיל חמישים ושלוש בלי עבודה. "אני בתקופת מעבר," הוא אמר. התקופה הזו נמשכה שנתיים.

"שבי," הוא אמר. "בואי נחשוב ביחד."

"לא," עניתי, נשארתי לעמוד. "חשבנו. כל פעם מחדש.בקיץ שעבר נסעת עם המילואימניקים שלך לטיול ג'יפים במדבר, בזמן שאני ביטלתי סדנת גישור עסקי שהייתי חייבת להיות בה. לפני שנתיים, כשהיא נפלה וקיבלה ורטיגו, ישנתי איתה בסלון.אתה נסעת ללילה במלון בתל אביב עם חבר כי 'היה לך קשה'. מתי פעם אחרונה שאלת מה קשה לי? בתך חולה, אני סוחבת אותה לבד על הגב, ואתה מבקש ממני לוותר גם על מה שנשאר לי."

איתן קם לאט, ניגש אליי. העיניים שלו היו עצובות, מבוהלות. "את צודקת. באמת. אני… לא ראיתי. חשבתי שזה מסתדר לך. בגלל שאת תמיד מחייכת אליה."

"אני לא מחייכת אליה, איתן. אני מטפלת בה. זה מקצוע אחר לגמרי."

שתיקה. מהסלון נשמע קול התריסר של המזגן, רועד במאמץ. על אדן החלון עמדה כוס תה שהכנתי לשולה לפני שעתיים. שקית התה עוד הייתה בתוך המים, הכתה בהם כתם חום עמוק. הסתכלתי על הכתם הזה, ואז הרמתי את העיניים.

"אז זהו," אמרתי. "קניתי כרטיס טיסה לאילת. אני טסה ביום ראשון, חוזרת בשישי. המלון שולם מראש, גם ההרשמה לכנס."

"מה?!" הוא צעק. "את מתכוונת לזה? ברצינות?"

"בדיוק כמוך. אתה רצית לנסוע עם החבר'ה לכינרת, ביקשת רשות. אני לא מבקשת. אני מודיעה. אמא שלך – האחריות שלך."

נכנסתי לחדר השינה ופתחתי את הארון. הוא נכנס אחריי והתיישב על קצה המיטה. "יעלי, תקשיבי לי. אני אביא מישהי. מטפלת. נשלם. רק אל תלכי."

"אני הולכת." הוצאתי מזוודה קטנה והנחתי אותה על המיטה. "אתה תישאר איתה. יש מרק במקרר, ויש הוראות על דף על השולחן. אם תתקשר אליי באמצע ההרצאה אני אנתק."

איתן נשם עמוק. כפות ידיו נשענו על הברכיים, והוא בהה בהן כאילו חיפש בהן תשובה. "את לא סומכת עליי," הוא אמר חרש.

עצרתי, הסתובבתי. "לפני חמש שנים, כשאבא שלי גסס, ביקשתי ממך לבוא איתי לבית החולים. אמרת 'יש לי פגישה חשובה'. אבא שלי מת לבד. אמא שלך חולה, אבל היא חיה. ולך יש הזדמנות לתקן."

המזגן השתתק לרגע. הוצאתי חולצה מכופתרת והנחתי אותה על הערימה.

בלילה לא ישנתי. הלב הלם מהר, כמו מנוע שמסרב להתקרר. בבוקר התעוררתי ראשונה. הכנתי דייסה דקה והנחתי על מגש. כשאיתן נכנס למטבח, הצבעתי על הסיר. "האוכל שלה מוכן. הרופא בשתיים. שלא תשכח לקחת משחה."

הוא הנהן, לא אמר מילה.

נסעתי. הכביש המהיר דרומה היה פתוח, ריק כמעט. השמש של אילת קיבלה את פניי בחום יבש, כמעט אלים. בכנס פגשתי קולגות, ישבתי בהרצאות, כתבתי סיכומים. בערב ישבתי במרפסת המלון, הסתכלתי על האורות של המפרץ. הפעם הראשונה מזה שנים שלא חיכיתי לצלצול טלפון. לא פחדתי.

ביום שני הוא התקשר. לא עניתי. הוא שלח הודעה קולית. שמעתי אותה רק בערב. הקול שלו היה שונה. "יעלי… אמא שאלה מתי את חוזרת. אמרתי לה. היא אמרה ש… שמגיע לך. ואני באמת חושב ככה. סליחה. תהני."

ביום רביעי שלח תמונה. שולה יושבת על כורסה במרפסת הקטנה שלהם ברחובות, שמיכה משובצת על הברכיים, ומולה צלחת עם פלחי תפוז. מתחת לתמונה כתב: "הוצאתי אותה. כמעט בכיתי."

עניתי במילה אחת: "סחטיין."

בלילה האחרון, אחרי מסיבת הסיום של הכנס, הלכתי על החוף. החול היה קריר, הים שחור ומבריק, האוויר דומם. לא הייתי צריכה לחזור. יכולתי להישאר בחופשה הזו עוד שבוע, אולי להתפטר, לטוס לטיול בהודו. אבל אז חשבתי על התמונה הזו, על השמיכה המשובצת, על פלחי התפוז.

בשישי בצהריים חזרתי. חניתי בחנייה של הבניין, מעלית לקומה שלישית, מפתח בדלת. השקט קיבל את פניי. מוזר.

ואז ראיתי את המטבח. על השולחן עמד אגרטל קטן, ובתוכו זר ענק של חמניות, צהובות כמו שמש. לידו צלחת עם הבורקס תרד וגבינה של המאפייה השכונתית שכל כך אהבתי.

"איתן?" קראתי.

הוא יצא מחדר השינה, לבוש בחולצה נקייה. העיניים שלו היו אדומות, אבל הוא חייך. "איך היה?" שאל.

"טוב. באמת. ואיך היה פה?"

התיישבנו בסלון, הרגליים שלי עדיין כאבו מהנסיעה. איתן לקח נשימה ואמר, "הבאתי מישהי. מטפלת. רונה. היא באה כל בוקר, נשארת עד הערב. אמא שלי… בהתחלה היא כעסה. בכתה. אבל היום היא צחקה איתה."

"אתה צוחק?" לא האמנתי.

"בואי תראי."

קמתי. נכנסתי לחדר של שולה. היא ישבה במיטה, המטפלת לידה, והן שיחקו רמי. זו לא היתה אישה חיוורת ומכווצת מתחת לשמיכה. הפנים שלה היו צלולות, כמעט עליזות. כשנכנסתי, היא הרימה אליי מבט, וידיה, שרועדות תמיד, עצרו לרגע על הקלפים. "חזרת," היא אמרה. לא שאלה, פשוט עובדה.

"חזרתי," עניתי.

"את רואה?" היא פנתה לאיתן, קולה לפתע חד וברור. "אמרתי לך שהיא תחזור. אמרתי לך שיעלי לא נוטשת."

איתן הביט בי. העיניים שלו התמלאו דמעות, והוא חייך. "אני יודע, אמא. אני יודע."

יצאתי מהחדר, התיישבתי על הספה בסלון. איתן התיישב לידי, לקח את היד שלי. "יעלי," אמר, "אני מצטער. על הכל. על אבא שלך. על זה שהפכתי אותך לאחות. על זה שהתביישתי לבקש עזרה."

הסתכלתי על החמניות, על אבק האבקה שזהוב על השולחן, על הבורקס שהתחיל להתקרר. לא אמרתי כלום. לא הייתי צריכה. הנחתי את הראש שלי על הכתף שלו, וישבנו שם, שלושתנו. שולה עם הקלפים, איתן עם האצבעות שלובות בשלי, ואני. סוף סוף, אני.