בשש בבוקר, בלי שעון מעורר, יצחק פקח את עיניו. הגוף ידע לבד. שלוש שנים שאותו טקס: קפה שחור רותח מהפינג'אן, שתי פרוסות לחם קלוי קלות, גבינה לבנה רזה, עגבנייה חתוכה דק. בשבע וחצי הופיעה הכותרת של "ידיעות אחרונות" מתחת לדלת. בשמונה – מקל הליכה מתקפל, מעיל קל, ויציאה לטיול בן ארבעים דקות בפארק הכרמל. אותו מסלול בדיוק: ספסל האבן ליד הברוש, השביל שיורד אל הנוף של המפרץ, וחוזר בסיבוב מול הבניין הישן של הטכניון.
אחרי מותה של רבקה, אלמנתו, הסדר הזה הפך לקיר. כל עוד לוח הזמנים ניצב, גם הוא ניצב. הריקנות היתה שם, מאחורי הקיר, אבל כל עוד לא מזיזים את השטיח – היא לא מתגלה.
באחד מימי חמישי של יוני נשמע צפצוף קצר מהאינטרקום. שיר, הנכדה, הגיעה מתל אביב בלי הודעה מראש. על הכתף תיק גב גדול, ביד השנייה כלוב נשיאה מפלסטיק שממנו בקעו נקישות ציפורניים זעירות.
– סבא – היא אמרה ברגע שפתח את הדלת – זאת שוקו. היא ממש בסדר.
יצחק בחן את הכלוב. אחר כך את שיר.
– מה זאת?
– תחש. זאת אומרת כלבה. קטנטנה.
– עיניים שלי מספיק טובות לראות שזו לא ג'ירפה. למה היא פה?
– סבא, פשוט לא היה לי למי להשאיר אותה…
– במרפסת – הוא פסק. – תגור במרפסת. בלי דיבורים.
שיר פתחה את הפה. שקלה משהו רגע אחד יותר מדי.
– בסדר. בינתיים במרפסת. רק בינתיים.
אף אחד לא שם לב למילה "בינתיים". טעות.
שוקו התגלתה כנמוכה, ג'ינג'ית-חומה, עם אוזניים שמוטות ומבט שכולו ידע מוקדם: כאילו כבר הבינה הכל על כולם. היא חקרה את דלת הכניסה בשיטתיות, עברה לסלון, רחרחה את השטיח, את רגל הספה, את הפינה ליד הרדיאטור. יצחק צעד אחריה כמו פקח.
היא נעצרה באמצע הסלון. הרימה אליו עיניים חסרות פחד, כמעט סקרניות. והתיישבה.
– מרפסת – הוא חזר בתקיפות.
שוקו לא זזה.
– אמרתי: מרפסת.
שוקו פיהקה. רחב, נינוח, כולל סלסול לשון קל.
יצחק עשה צעד לעברה. היא לא ברחה – קמה לאט, הלכה להשתחל מתחת לספה.
הוא עמד לבדו בסלון דירתו שבשכונת אחוזה, מביט בספה. ארבעים שנה פיקד על צוות בחברת החשמל, אנשים עשו בדיוק מה שאמר. והנה, גוש פרווה בצבע נוגט.
בימים הראשונים שוקו נשארה בעיקר בשטח המרפסת, אבל המבט שלה חדר דרך הזכוכית. היא התבוננה בו תמיד. בחמישי בערב, כשיצחק קרא בעיתון על העלייה החדשה במחירי הקוטג', הוא מלמל בקול בלי לחשוב:
– חוצפה.
שוקו נבחה. נביחה אחת יבשה.
יצחק הרים את מבטו מעל לעיתון.
– את מסכימה?
היא התבוננה בו. הראש נטה ימינה.
– בדיוק – אמר. – חוצפה, כן.
זו היתה השיחה הראשונה שלהם.
למחרת בבוקר, הוא עצר בחנות לחיות מחמד ברחוב מוריה. לקח את השקית הזולה שהביאה שיר, שם בסל. העיף מבט למדף מעל. שם היה אוכל אחר, יקר יותר. על האריזה נכתב: "לכלבים קטנים פעלתנים, בתוספת בשר טלה". הוא סובב את השקית בידיו. החזיר. לקח שוב. בסך הכל היא באמת קופצת כל היום. שילם על היקר.
בבית שם קערה. שוקו ניגשה, הרחרחה, והתחילה לזלול מיד – בלי הטקסים החשדניים הרגילים שלה. הוא הביט בה וחש משהו לא שגרתי. לא גאווה. לא שמחה. משהו פשוט: נעים לו שהיא אוכלת.
בשני אחר הצהריים, בפארק, עצר אותו השכן מוטק'ה – בן שמונים, תמיד נשען על מקל הליכה, תמיד מוצא נושא לשיחה.
– יצחק! כבר עם כלבה?
– של הנכדה – אמר יצחק אוטומטית.
– יפה הגורה. תחש, נכון?
– תחש.
– שלי, עליה השלום, הייתה משוגעת על תחשים – אמר מוטק'ה, מתיישב על הספסל. – אמרה שהם חכמים. לפעמים יותר מבני אדם.
יצחק שתק. הביט בשוקו – היא מצאה משהו מרגש מתחת לשיח ההרדוף וטיפלה בו במקצוענות.
– אתה נשאר איתה? – שאל מוטק'ה.
– לא. הנכדה לוקחת אותה ביום רביעי.
– בטוח תתגעגע.
– אני לא מתגעגע לשום דבר – אמר יצחק. – בבית יש סדר.
הוא אמר את זה חד. אבל משהו בצליל לא התאים. הוא חש בזה.
שוקו רצה אליו, תחבת אף לתוך נעל הספורט הלבנה. היד ירדה אוטומטית, גירדה מאחורי האוזן. שוקו עצמה עיניים למחצה.
הסדר יחזור. השקט. השטיח הנקי. ארבעים דקות הליכה, מסלול אחד. הכל כמו פעם.
פתאום הוא ראה בדמיונו את ה"כמו פעם" הזה בבהירות מכאיבה. דירה בשבע בבוקר – שקטה, קפואה. ארוחת בוקר לבד. עיתון שאין עם מי לדון עליו. צהריים שאין בגללם סיבה לצאת לפארק. שלוש שנים הוא חי כך. וזה היה סדר. אבל עכשיו התמונה לא נראתה כמו סדר. היא נראתה כמו ריק.
שיר ארזה את התיק ברביעי בערב. שוקו ישבה לצדה ועקבה אחר ההכנות באי-שקט גלוי. יצחק עמד במפתן הדלת והביט.
– תשאירי את החיה פה – אמר. – אני אטפל בה.
דממה. שיר חייכה. לא מיד – לאט, כמו שמחייכים כשמשהו חוזר למקומו.
– בסדר, סבא. אני משאירה.
שוקו נבחה. בקצרה. כמו נקודה בסוף משפט.
שיר נסעה למחרת. יצחק נשא את התיק לרכב בעצמו, לא נתן לנכדה לגעת. היא חיבקה אותו בשער – בחוזקה.
– תתקשר – אמרה.
– אתקשר. גם את.
– אני לא מתקשרת סתם ככה.
– סבא. תתקשר.
האוטו נסע. הוא עמד רגע. עלה הביתה.
בכניסה חיכתה שוקו. יצחק חלץ נעליים, תלה מעיל.
– עכשיו אנחנו לבד – אמר.
שוקו נבחה.
– נו, טוב.
הסדר נשמר. השכמה בשש, ארוחת בוקר בשבע. טיולים שלוש פעמים ביום – גם זה הפך לסדר, רק מסוג חדש. העיתון על הרצפה בפינת הסלון, דבר מובן מאליו. בבקרים, ליד הקפה, הוא הקריא בקול את הכותרות: המצב הביטחוני, חדשות מקומיות, תחזית מזג האוויר. שוקו ישבה לצדו והקשיבה – רצינית, ראש מוטה קלות ימינה. בערבים שוקו טיפסה על רגליו. הוא כיבה את האור. היא נשמה בקצב אחיד. יצחק שכב והקשיב. דממה. אבל לא ריק. זה היה הבדל עצום.
ביום חמישי אחד, כשחזרו מטיול הבוקר, הוא הביט בה גומרת את המים מהקערה, טיפות זעירות על השטיח. הוא לא אמר כלום, רק ניגב במגבת קטנה. השטיח לא היה נקי כמו פעם. לוח הזמנים כבר לא היה כלוב. הוא היה תנועה.
