מסך הטלפון נדלק באמצע שבת, בזמן שהכנתי חביתה. שוב בועז. שוב ההודעה הזאת. "אמא, אנחנו צריכים לדבר על החתונה. זה לא גחמה, מאיה הנכדה שלך. תחשבי על זה."
הנחתי את המזלג על השיש. אותה מנגינה כל פעם — קודם החיוך בטלפון, אחר כך הביקור עם העוגה מהמאפייה בוואדי ניס נס, ובסוף המעטפה. תמיד המעטפה.
בועז התקשר למחרת בלי בוקר טוב, בלי מה שלומך. ישר לקטע.
— דיברתי עם מרסל. אני לא מבין למה את צריכה לנסוע השנה. זה כסף שיכול ללכת לפרחים, לצלם, לתזמורת. זה מהמשכורת השלוש־עשרה, נכון? — הוא שאל.
— דיברת עם מרסל? — המלחייה עמדה ליד הכיריים, היד שלי קפאה עליה. — מה אמרת לה?
— שתסעו לכמה ימים לאיזו צימר בצפון. יותר זול. יותר הגיוני.
חיכיתי שהוא יוסיף משהו — אולי בדיחה, אולי "אמא, סתם". אבל הוא שתק, ואני שמעתי רק את המנוע של המשאית שלו ברקע. הבן שלי, בן ארבעים וארבע, בעל חברת שילוח קטנה בנשר, התקשר לחברה הכי טובה שלי כדי לנהל איתה משא־ומתן על החופשה שלי.
המשכורת הזאת — קוראים לה משכורת שלוש־עשרה, אבל אני קוראת לה אוויר. שלושים וחמש שנה עבדתי כאחות מיילדת בבית חולים רמב"ם בחיפה. לילות שלמים בלי לראות מיטה. גב שזוכר כל לידה ממושכת. והמענק הזה — שמונת אלפים שקל שהגיעו כל ינואר — היה נשימה אחת ארוכה. ברור שאף פעם לא נסעתי לחו"ל. גם לא למלון יוקרה באילת. אבל כבר שש שנים אני ומרסל, אותה מרסל שפגשתי בבנק לפני שלושים שנה, לוקחות את הכסף הזה ונוסעות לאילת — חמישה ימים בבית הארחה קטן ליד החוף, עם מדרגות ישר לטיילת, עם בעלת הבית שכבר שמה לנו מים חמים כשאנחנו מגיעות.
אף פעם לא ביקשתי טובה מאף אחד. גידלתי את בועז לבד אחרי שעזרא נפטר, כשהבן היה בן אחת־עשרה. העברתי אחר צהריים במתנ"ס, לימדתי נשים בהיריון תרגילי נשימה, הסתדרתי. תמיד הסתדרתי. בשביל מאיה, הנכדה, קניתי בגדים לחגים, שלחתי אותה לחוג דרמה, שמתי כסף בברכה לבר־המצווה. כל מה שהייתי צריכה.
לפני שנה מאיה התקשרה וסיפרה שעומר הציע לה נישואים. בבת ים, על החוף, עם הטבעת של סבתא רבתא שלו. שמחתי כל כך — עומר בחור טוב, עובד בהייטק בהרצליה, תמיד מביא זר פרחים כשהוא בא לבקר. מאיה עובדת איתי באותו בית חולים, פקידה במיון. הם חיפשו דירה, הסתכלו על משכנתאות, תכננו חתונה.
אבל בועז — בועז חשב בגדול. אולם אירועים מול הים בקיסריה. מאה חמישים מוזמנים. בר משקאות פתוח. תזמורת חיה. הוא בא אליי עם המספרים, הנהן ברצינות, אמר — "אמא, כל אחד שם. נצטרך עזרה קטנה."
"עזרה קטנה" הפכה לאלפיים שקל לאולם. שלושת אלפים ללהקה. עוד משהו לעיצוב. וכל פעם שפתחתי את הארנק, בועז חייך ולא אמר תודה — רק "זה למשפחה, אמא."
בינואר, כשההודעה על המשכורת הגיעה, אמרתי לו שאני שומרת את הכסף לאילת. שמרסל ואני כבר הזמנו מקום ליד החוף, שאותו בית הארחה, "הדקלים", עם החצר האחורית והבוגנוויליה הסגולה, מחכה לנו.
בועז ישב מולי, גלל פלאפל. הניח אותו על הצלחת.
— אמא, מאיה הנכדה שלך. חתונה פעם בחיים. מרסל תבין. — מרסל בת שישים ותשע, עם ברך שצריך להחליף. לא נסענו בשנה שעברה בגלל הקורונה. אני לא יודעת כמה נסיעות עוד יהיו.
הוא הביט בי באותו המבט — מבט שאני מכירה מאלף תורנויות לילה, מאלף החלטות על חולים. כאילו מדד אותי ומצא שאני פחות שווה. — זאת גחמה.
זהו. מילה אחת. המילה הזאת נפלה על השולחן כמו כוס שנשברת. גחמה. חמשת הימים שלי. הכסף שלי, שהרווחתי בלילות בלי שינה, בכפות רגליים נפוחות, באגן כואב. גחמה.
שבועות אחר כך הוא לא התקשר. שתק. מאיה שלחה הודעות — על שמלת הכלה, על הטעימות, על הצבעים שבחרו. סגול בהיר ולבן. מילה אחת על הכסף — לא. חשבתי שהנושא נגמר.
ואז הגיע הטלפון למרסל. מרסל סיפרה לי באותו ערב, נבוכה, כמעט מתנצלת.
— שרה, הוא אמר שאולי תסעו למקום קרוב יותר. לכמה ימים. הוא אמר — "אמא שלי מתביישת להגיד, אבל יותר חשובה לה המשפחה."
החזקתי את הטלפון ביד רועדת. הבן שלי בחר מילים שיכנסו לה מתחת לעור, שיגרמו לה לחשוב שאני חלשה. הכיר אותי מספיק טוב כדי לדעת מה יפגע. וזה כאב — לא הגב, לא הברך — משהו פנימי, שקט, כמו בד רפואי שנקרע לאורך.
לא התקשרתי אליו. חיכיתי. במוצאי שבת, אחרי שההדלקה של החנוכייה נגמרה, נסעתי למאיה באוטובוס. היא גרה בדירה שכורה קטנה בטירת כרמל, עם עומר, עם הכלב קרמל שרץ במעגלים ליד הדלת.
היא ישבה מולי, על הספה שהיא גם מיטה, עם דוגמיות של הזמנות חתונה מפוזרות על השולחן. קלסר של צלם, תמונה של עומר ושל החוף בבת ים.
— מאיה, אבא שלך ביקש את המשכורת השלוש־עשרה שלי לחתונה. — הנחתי את הידיים על הברכיים. מבוגרות, מקומטות. — אני אתן לך משהו יפה, באמת. אבל הנסיעה הזאת… אני צריכה אותה. לא בגלל שאני לא אוהבת אותך. כי אני בת שישים ושלוש, ובחיים שלי לא היה לי דבר אחד שאני עושה לגמרי לעצמי. חוץ מזה.
היא הורידה את העיניים. לקחה נשימה עמוקה. — סבתא, אמרתי לו. אמרתי לאבא שלא יפריע לך עם זה. — קולה היה שקט. — אני לא צריכה את הכסף שלך. תסעי. החתונה תהיה בלי האקסטרות האלה. העיקר שתהיי שם.
האצבעות שלה היו דקות, קרות. כמו שלי בגילה. ליטפתי לה את היד.
בדרך הביתה, האוטובוס של מטרופולין טיפס במעלה ההר לכיוון חיפה. האורות של הנמל נצצו למטה. שלט פרסומת ענק על גשר הרכבת צעק — "ט"ו בשבט — לנטוע את העתיד." חשבתי על המילים של מאיה. בת עשרים וארבע, והיא הבינה. היא הבינה שאמא שלה — סבתא שלה — היא לא ארנק. לא כספת.
הבוקר חייגתי לבית ההארחה "הדקלים" באילת. "החדר שלכן שמור, שרה," אמרה בעלת הבית. "מרסל כבר התקשרה לגבי המים החמים."
מרסל קנתה שמלה חדשה. אני קניתי קרם הגנה. הגלויה מאילת, זאת עם הדג האדום, עדיין תקועה על המקרר ליד המתכון לעוגת תפוזים. המזוודה הקטנה יושבת בחדר השינה, פתוחה למחצה, מחכה.
אתמול מצאתי במגירה את המעטפה — אותה מעטפה ששמתי לחתונה, שמונה־מאות שקל. שלחתי אותה למאיה עם פתק: "לקנות משהו קטן ונחמד. לא לאולם."
ובועז? בועז ישלח הודעות. אולי יכעס. אולי יבוא עם עוגה ועם חיוך ויגיד "אמא, דיברנו לא יפה."
השמיים מחוץ לחלון ורודים כמו צמר גפן מתוק. השעון מראה רבע לשש. אני מוזגת תה, מוסיפה נענע, פותחת את המגירה מתחת למגבות — איפה שהטלפון שכב כל השבוע. על המסך יש הודעה אחת ממרסל. כתוב: "הגברת מהדלפק שואלת אם את רוצה לחמניות מלאות או בהירות לארוחת בוקר."
כתבתי לה: "מלאות. כמו הלב שלי."
