אף אחד לא חשב שאנחנו ניכנס. המארחת עמדה בכניסה לקפה „הפינה של יוסי”, הסמרטוט הלבן שלה התנופף ברוח הים, והיא סיננה לעברי כמו לנוכחת סדרתית: „גברת, פה זה לא גן שעשועים. כלבים — בחוץ.”
רי״ם נאנח לידי, ראשו הגדול נשמט בין כפותיו. אוזניו, שמזכירות חתיכות של עור כהה ומקומט, צנחו. הוא לא יילל, לא נבח. הוא פשוט השעין את משקלו על הרגל שלי, כאילו אמר — עזבי, נלך.
התיישבנו על הספסל שממול, מול חומת בית מלון ישן, וכשהביאו לי אספרסו בחמישה־עשר שקל, חייכה אלי המלצרית ודחפה את הספל רחוק ממנו. „עדיף לך להחזיר אותו, מתוקה. מצאת אותו ברחוב? הוא נראה… כזה.”
היא התכוונה לאמסטף. או פיטבול. או מה שלאנשים קל יותר לקרוא לו „מסוכן”. רי״ם באמת נראה כמו תערובת של סוס וסלע, לסתותיו עבות, מבטו ענק ורציני. אבל מאז שמצאתי אותו מתקפל תחת ספסל בטיילת בת ים בליל גשם, שרק עיניים צהובות זוהרות מתוך הסחבות, הוא מעולם לא סינן לעבר חתול.
גשם, אגב — דווקא אז, בלילה ההוא, איש לא סילק אותו. צעדתי עם שמשייה קרועה, עטופה במעיל דק, והוא קם על רגליו הקדמיות, ניער את המים מהגב, והושיט אלי צוואר מתוח. בלי נביחה. בלי חנופה. רק תנוחה של: אם את לא תקחי, אני אגמור את הלילה לבד.
הסכימו איתי: קשה לסרב. ארזתי אותו לתוך קרטון גלידה ריק שמצאתי אחורי חנות, נסענו באוטובוס 541 לחולון, ומאז הבית שלי הפך גם לשלו.
הבית. זה עולה לי ארבע מאות שקל יותר בחודש. בעלת הדירה בקומה א׳ הסכימה להעלים עין — „בתנאי שהוא לא עולה על השטיח הצהוב שלי.” אף בעל מקצוע אחר לא הסכים לשמוע. מודעה אחר מודעה ביד2: „ללא בעלי חיים.” מישהו הוסיף: „וללא אמסטפים בפרט.”
אז ניהלתי חיים כפולים. בכניסה האחורית. בלי להזמין חברות. אוכל קנינו במכולת של שמעון, שמחכה עם עוגייה יבשה בתוך קופסת הפח, אבל ממלמל: „רק מהר, שלא יראו אותי.”
ויום אחד הים לקח.
זה קרה בשבת, בחוף ״לגונה״ בנתניה — החלק היחיד שאפשר להביא אליו כלב מעבר לשלט הקטן „שטח המיועד לבעלי כלבים”. ישבתי על חול לח, רי״ם התגלגל לידי, והשמש קלפה גלים לחים. מרחוק צווחות ילדים. הרדיד של המואזין עוד לא התחיל, אבל ריח דגים מטוגנים מהמסעדה הסמוכה כבר עלה.
ראיתי ילד — אולי בן שש, מכנסוני ספורט כחולים, קרב מדי אל קצה המזח. הגלים קפצו בזעף של סוף עונה. אמו, שניסתה להדביק אותו, מעדה על תיק קש. ואז שאגה.
הפעוט החליק.
חמש שניות. אולי פחות. רי״ם זינק כאילו נורה מקטפולטה. הוא לא חיכה לקריאה. הוא לא הסתכל אליי לשאול רשות. ארבע הרגליים השחומות והעבות קרעו מים. הגל הראשון סגר מעל הילד.
ריח מלח, המולה, והרבה כאבי לב.
רי״ם צלל. גופו הענק, שתמיד היה עילה לגירוש, הפך לטורפדו. אחרי שלוש שניות, אולי ארבעים, של חיפוש, עלה האף הגדול, ובין שיניו — לא, לא נשיכה — אוחז בגופיית הילד, בדיוק מתחת לבית השחי. גרר. מים, קצף, ואז חול.
הילד נשם. רטוב, מבוהל, בוכה. אמו חנקה אותו בחיבוק. פרמדיקים הגיעו תוך דקות, צופרים רחוקים. אף עין אחת לא הסתכלה על רי״ם.
עד שהגיעו מיקרופונים.
ערוץ 12 הגיעו ראשונים. „איך קוראים לו?” — שאל הכתב. „רי״ם,” עניתי, מגרדת לו מאחורי האוזן, במקום שהפרווה דקה וגמישה. הכלב רעד. רק אז הבחנתי בחתך עמוק בכף רגלו הקדמית, מהסלעים. דם זלג אל החול.
בקליניקה הווטרינרית ברחוב ששת הימים, ד״ר אבשלום סגר את הפצע בתשעה תפרים. „יש לו חשבון באנשים,” אמר לי, בלי להסתכל. קולו רעד. „אף אחד לא יזרוק אותו עכשיו.”
הוא צדק. תוך ארבעה ימים, התמלאה תיבת הדואר שלי בהודעות. לא דברי גנאי. הזמנה לראיון באולפן, טלפונים מבעלי מסעדות ששמעו. אפילו עיריית נתניה הציעה לוחית הוקרה. לפתע, אותו כלב שזרקו מלובי של מלון, הוזמן לפתוח את פסטיבל החופים.
חזרתי לספסל ליד הקפה של יוסי.
הפעם ישבנו בפנים. המארחת — אותה אחת, הסמרטוט עדיין לבן — חייכה במבוכה. „נראה לי שקצת הגזמנו,” מלמלה, מניחה קערת מים לרגליו.
רי״ם שתה.
הוא לא התנקם. הוא גם לא שינה את הבעת פניו. רק הביט בי לרגע, כאילו אמר: „הם גמרו עם השטויות?”
ליטפתי לו את הגב. הגב, שספג כל כך הרבה מבטים, הפך עכשיו לחם.
הילד? הוא חזר לחייך שלושה שבועות אחר כך. אמו הביאה לי סיר מרק תימני, ניחוחות חוויאג׳ בטטה. „הוא הרגיש שבלב,” אמרה, בלי להזכיר את שם הכלב. כולם ידעו.
הבוקר, רי״ם ישן על השטיח הצהוב של בעלת הבית. כשעליתי להודות לה על ההתחשבות, היא הביטה בו ארוכות, קמטים בזווית הפה:
„זהו. שלא תחשבי שאני אפסיק לפחד מהגודל. אבל…” — משכה באפה — „הוא משלם שכר דירה ביוקר.”
הים נשמע היטב, גם מקומת הקרקע. רי״ם פתח עין אחת, סגר אותה.
##למחרת, יריד ספרים בכיכר העצמאות. נרשמתי לתורנות ניקיון מול הדוכן של הספרייה העירונית. הילד של השכנה, איתמר, צייר כלב ענק על גבי קרטון חום וכתב: „גיבור.” הוא ביקש להדביק את השלט בכניסה לחוף.
„מישהו יקרע את זה,” רטנה הפקחית, אבל הוא התעלם. קלטות דביקות, בליטה. הכי ישראלי.
חזרנו, רי״ם ואני, אל הספסל הראשון. המלצרית — הפעם אחרת — הושיטה לו חתיכת בורקס תרד. הוא בלע, הודה בקול עמום.
אני? הזמנתי שוב אספרסו. הספל לא הורחק. ואולי הכי חשוב — ברגע זה, אף שאלה לא ריחפה באוויר.
הים שטף, דפק, חזר. לרגליים שמוטות, לאוזניים מקופלות. רי״ם שם ראש על הברך שלי. ככה, סתם. בלי סיבה.
