המחברת של שיפוץ המטבח הייתה פתוחה על השולחן בסלון, וכמעט הצלחנו לסגור תקציב בלי חריגות. בדיוק כשהעברתי אצבע על השורה של האריחים המרוקאיים בצבע טורקיז, הטלפון של רון רעד על השיש. שולה, זאת הדודה שגידלה אותו, התקשרה.
שולה תמיד ידעה לנהל משא ומתן. היא ניהלה חנות לכלי בית בשוק ברמלה, אבל בערבים הייתה הופכת ליועצת כלכלית של כל המשפחה. בעיקר כשמדובר בכסף של אחרים.
— רוני, ליאת, אתם על רמקול? — הקול שלה היה ענייני. — תראו, אנחנו צריכים לדבר על יום ההולדת של יעלי. היא בת ארבעים, יש לה מכון קוסמטיקה בראשון, היא לא יכולה להסתובב עם מכשיר ישן. אז החלטנו — כל המשפחה קונה לה מיקסר תרמומיקס. הדגם החדש. חמשת אלפים שקל.
הנחתי את העיפרון. שלוש שנים חיכינו לשפץ את המטבח. שלוש שנים של לסגור כל שקל, לוותר על חופשות, לקנות בגדים רק בסוף עונה. המטבח הזה היה הפרויקט היחיד שהיה לנו חוץ מהמינוס בבנק.
— רעיון מקסים, שולה, — אמרתי בשקט, מזגה לעצמי כוס נענע. — ומה הקשר אלינו?
שתי שניות של דממה. ואז אח שלו, אבי, נכנס לשיחה. אבי היה מנהל אזורי בחברת הייטק בהרצליה, עם רכב ליסינג חדש כל שנה והוצאות שאף אחד לא שאל מאיפה. הוא תמיד ראה ברון מישהו שצריך להכיר טובה — כי פעם, לפני עשר שנים, הוא סידר לו ראיון עבודה במפעל.
— ליאת, באמת? — אבי נאנח. — אני סוגר את האולם באולמי קיסריה. ארבע מאות איש. אתם רק צריכים להביא מתנה נורמלית. רון, אתה חייב להבין — כשאנחנו נותנים דבר איכותי לאדם מצליח, אנחנו בעצם מצטרפים לאנרגיה הזאת. זאת השקעה בעצמנו. הפנג שואי עובד ככה.
— אבי, — עניתי בשקט, — פנג שואי זה כשיש לך זרימה טובה בבית. לקחת חמשת אלפים שקל ממאבטח ומפקידה בבנק, ולתת אותם לבעלת מכון קוסמטיקה — זאת לא אנרגיה. זאת סתם טיפשות.
— תמיד היית קטנונית! — פתאום נכנסה גם הבת שלו, נועה, בת שבע עשרה. — דוד רון, אמא באמת צריכה את זה! ואני אקבל את המיקסר הישן שלה, הוא עדיין עובד מצוין!
— שמענו, — אמרתי וחייכתי. — ביי. — וניתקתי.
רון ישב על השרפרף. הוא נראה כמו מישהו שנתפס בין שני עולמות — מה שלימדו אותו בבית, שדודה שולה תמיד יודעת מה נכון, ובין מה שהוא הרגיש בבטן. הרגשתי איך המתח יושב לו בכתפיים.
— ליאת, אולי… ניקח מהחיסכון? — הוא שאל חלש. — יום הולדת ארבעים. אבי ייעלב. יגיד שאנחנו לא מכבדים את המשפחה. מול כולם. יהיה לא נעים.
קמתי. ניגשתי לארון, הוצאתי קופסת קרטון עם מדבקות של פירות. הנחתי אותה על השולחן, בדיוק באמצע שורות המספרים.
— רון. פברואר. יומולדת ארבעים שלך. ערכנו בגינה, נכון? שלושים אנשים, אני בישלתי שבוע. תזכיר לי מה הדודה שולה והיעלי המקסימה הביאו לך.
רון השפיל מבט. בתוך הקופסה שכבה מגבת מטבח אחת, לבנה, ועליה הדפס של תותים דהויים.
— יעלי אמרה אז משהו, תזכיר לי. — פתחתי את הקופסה. — "רון, אנחנו אנשים פרקטיים. מכשירים מתקלקלים, אבל מגבת טובה — זה משהו שנשאר. חום ביתי, נוחות, דברים קטנים של יום-יום."
— נו, אז מה, — מלמל רון. — היא בדיוק קנתה את הטוסון החדש. אולי לא היה להן תקציב.
— רוני. המגבת הזאת לא סופגת כלום. ניסיתי. זה סיבים סינתטיים. דודה שולה מוכרת דברים כאלה בחנות בעשרה שקלים. אז לא. אנחנו לא קונים להן תרמומיקס.
החזרתי את הקופסה לארון.
— אנחנו נביא להן משהו שהן מעולם לא חשבו עליו. אנרגיה. זרימה. חום של משפחה.
אולמי קיסריה היו מוארים כמו הפקה הוליוודית. נברשות ענק תלויות מהתקרה, מלצרים עם עניבות שחורות, ושולחנות עמוסי פירות ים. כל האירוע עלה, לפי השמועות, יותר ממה שאנחנו מוציאים על משכנתא בשנה. יעלי עמדה בכניסה, לבושה בשמלת ערב סגולה, וקיבלה את האורחים במבט של מי שבטוחה שמגיע לה יותר. שולה עמדה לידה, גאה, בוחשת בקרח בכוס שמפניה.
במהלך הארוחה אבי תפס את המיקרופון. הנאום נמשך שבע דקות — על משפחה, על תמיכה הדדית, על זה שאדם נמדד לפי האנשים שמקיפים אותו. ואז הוא הסתובב אלינו.
— ועכשיו, — הוא חייך, — האנשים הכי קרובים ליעלי, אלה שגרים ממש חמש דקות מאיתנו בכפר סבא, הכינו הפתעה שהיא חיכתה לה המון זמן. רון, ליאת — במה, בבקשה!
נועה מחאה כפיים בהתלהבות, כבר ראתה את המיקסר עובר לחדר שלה. האולם השתתק. יעלי הניחה יד על הלב, כמו שחקנית שמקבלת אוסקר. קמתי. אחזתי בידי קופסה גדולה עטופה יפה, עם סרט לבן ופתק קטן. ניגשתי למיקרופון.
— יעלי יקרה, — הקול שלי היה רך ויציב. — ביום ההולדת של רון, לפני כמה חודשים, לימדת אותנו שיעור חשוב. אמרת שמכשירי חשמל באים והולכים, אבל חום ומגע — זה מה שבאמת נשאר. המילים האלה שינו לנו את כל החשיבה.
החיוך של יעלי התחיל לרדת. אבי הרים גבה.
— אז הבנו שאנחנו טעינו, כשרצינו להביא לך סתם מכשיר חשמל יקר. משהו בלי נשמה. תראי מה באמת הכנו לך.
פתחתי את הקופסה. בתוכה, על מצע של שבבי עץ ריחניים, נח סט של שש מגבות מטבח — כותנה מצרית, צפופות ורכות, רקומות בחוט זהב עם ראשי התיבות של יעלי. ליד המגבות הונחה מעטפה קטנה, קשורה בחוט פשתן.
— זאת המתנה האמיתית, — אמרתי. — נוחות. חום. בית. וכדי שתוכלי להמשיך להרגיש את השפע, דודה שולה תסביר לך — הוספנו גם שובר מתנה. לרשת שקם אלקטריק. מאה שקלים בדיוק. תבחרי לך משהו קטן ומשמח. שהאנרגיה תמשיך לזרום.
שתיקה. רק הפעמון של המעלית בקומה למטה צלצל אי שם ברקע. נועה הנמיכה את הידיים. היא נראתה כמו מישהי שהרגע גילתה שסנטה קלאוס לא קיים.
— איזה… מגבות? — לחשה יעלי, שוכחת שהמיקרופון עדיין דלוק. — אבי! אמרת שהם יקנו! אמרת!
תמיר, האורתודנט מהשולחן הסמוך שתמיד היה מסוכסך עם אבי על חניה, התחיל לצחוק. צחוק עמוק, מתגלגל, שמילא את האולם. שולה מיד תפסה את החזה — אבל מהר מאוד שחררה, כשהבינה שאף אחד לא קם להזעיק אמבולנס.
— ליאת, — תמיר קם והרים כוסית, — אני מצדיע לך. זו המתנה הכי מדויקת שראיתי בחיים. אבי, מה אתה מסתכל? תפתח את האפליקציה, תזמין לה מיקסר. הפנג שואי שלך, מסתבר, עובד רק על חשבון אחרים.
הפנים של אבי הפכו לאדומות כמו רוטב העגבניות על השולחן. שולה הפסיקה לנשום לכמה שניות. יעלי זרקה את הקופסה הצידה, והמגבות התפזרו על הרצפה ליד הבר.
— זאת השפלה! — היא צרחה. — כל המכון שלי יודע!
— אמא, והטרמומיקס שלי?! — נועה משכה בשרוול שלה בפאניקה.
— תשתתקו שתיכן! — אבי תפס את הטלפון, מקליד בטירוף.
רון הביט בי. לא היה צריך להגיד כלום. הוא פשוט לקח את היד שלי מתחת לשולחן, ועל הפנים שלו עלה חיוך קטן. פעם ראשונה שראיתי אותו משוחרר ככה ליד המשפחה שלו. כמו מישהו שסוף סוף הבין שהוא לא חייב כלום לאף אחד.
לא חיכינו לקינוח. בדרך החוצה, ליד דלת הזכוכית הענקית, רון הוציא את הטלפון. העביר לאבי ביט — בדיוק מאתיים שקל, מחיר שתי מנות באולם. צירף הודעה: "שלא נרגיש חייבים."
נסענו הביתה דרך כביש החוף. הגשם התחיל לרדת בעדינות. כעבור חודש השיפוץ הסתיים. האריחים הטורקיזיים עם הדוגמא המרוקאית נצצו מעל השיש החדש, ואיתם — ההרגשה שסוף סוף הכל במקום הנכון.
רון הביא לי כוס נענע. עמדנו במטבח החדש, מביטים בקיר. טוב, כמעט סיימנו — נשאר רק לתלות וו קטן למגבות.
