העסקה המשפחתית

הוא חיכה לה בסלון עם קנקן לימונדה קרה, וזה היה אמור להדליק אצלה נורה אדומה — עומר מעולם לא הכין לימונדה. היא נכנסה הביתה אחרי יום עבודה של עשר שעות, קצוצה מרוב לקוחות, וכבר מהדלת ראתה אותו יושב על הספה כמו מישהו שהתכונן לפגישה עסקית. הקייטרינג שלה סיפק אוכל לחתונה במתחם ״עלמה״ באותו ערב, והיא עוד הייתה צריכה לשלוח חשבונית ולאשר תפריט לאירוע הבא, אבל עומר סימן לה לשבת.

— אני רוצה לדבר על הנחלה, — הוא פתח.

יעל עצרה עם היד באוויר, באמצע הדרך למזגן. החום של באר שבע באוגוסט היה בלתי נסבל, המזגן בכניסה לבית זמזם חלש מדי, ובחוץ ריח של אבק ואקליפטוסים עמד באוויר הדומם.

— מה עם הנחלה?

— שנמכור אותה.

היא הורידה את היד. לא התיישבה.

— מה פתאום?

עומר מזג לעצמו כוס לימונדה בלי להציע לה. התנועה הייתה איטית מדי, מחושבת, והיא הבינה שזה מתוכנן כבר זמן מה.

— אורית ואסף בבעיה. המשכנתא שלהם קפצה, הילדים צריכים חדר משלהם, והם לא עומדים בזה. חשבתי שנמכור את הנחלה, ניתן להם את רוב הכסף, והשאר ישמש לנו.

— ״את הנחלה״ — שלי? זאת שירשתי מסבא?

— שלנו. אנחנו נשואים.

— אנחנו נשואים, אבל הנחלה רשומה על שמי עוד מלפני שהכרנו. בדיוק כמו שהדירה רשומה עליי. ואתה, — היא הצביעה לכיוון הרחוב, — גר אצלי.

עומר הניח את הכוס. הוא עבד כמנהל משמרת בחברת לוגיסטיקה בדרום, והידע שלו בלחץ על העובדים לא עזר לו עכשיו. ההבעה שלו נשארה רגועה, אבל פינות הפה עלו למשהו שאמר ״אני יודע מה אני עושה״, ויעל לא אהבה הבעות כאלה.

— אורית אחותי, — אמר. — יש לה שני ילדים.

— אז שתמכור את הנחלה של אמא שלך. למה שלי?

— של אמא שלי קטנה יותר, ולא תספיק למשכנתא חדשה.

— והנחלה שלי מספיקה?

— כן.

היא נעמדה מולו, ידיים משולבות. בחוץ אופנוע חלף ברחוב השקט, וברדיו של השכן התנגן משהו מזרחי ישן. הריח של הלימונדה מילא את החדר — מתוק מדי, כמו המשא ומתן הזה.

— אתה רציני כרגע? אתה רוצה שאני אמכור את הנחלה של סבא שלי כדי לממן לאחותך דירה?

— לא לממן. לעזור. הם יחזירו.

— מתי? באיזה סכומים? עם איזה ביטחונות?

ההבעה הרגועה של עומר נסדקה, ואז נרגעה שוב.

— בואי לא ניכנס לקטנות.

— קטנות? אתה מבקש ממני למכור נכס בשווי של מיליון שקל ורבע, וקורא לחוזה ״קטנות״?

הוא קם מהספה. הוא היה גבוה ממנה בראש, אבל הגובה מעולם לא בלבל את יעל.

— חשבתי שאת בן אדם משפחתי, — אמר.

— וחשבתי שאתה לא רואה בי בנק.

הנחלה עברה אליה מסבא רפאל. איש שקט עם כיפה סרוגה שתמיד הלך עם כפכפים, גם בחורף. המושב העובד ״נווה חורש״ היה הבית השני שלה — בוסתן זיתים, גפן תותים ליד הגדר, בריכת דגים קטנה שסבא חפר במו ידיו. כשהוא נפטר, היא הייתה בת עשרים וארבע, עוד לפני שהכירה את עומר. חצי שנה אחרי השבעה היא קיבלה את האישור ממינהל מקרקעי ישראל, רשמה את המשק על שמה, ונסעה לשם כל סוף שבוע שני.

עומר הגיע איתה כמה פעמים. פעם אחת עזר לה לצבוע את התריסים, פעם אחרת תלה נדנדה מעץ התות, אבל תמיד התעניין יותר מדי בכמה שווה השטח.

— תקשיבי, — הוא ניסה שוב בקול רך יותר, — זה לא רק בשביל אורית. זאת השקעה. הנחלה שלך יושבת באזור שאף אחד לא מגיע אליו.

— אני מגיעה.

— פעמיים בחודש. וכל פעם את חוזרת כעוסה כי מישהו שבר את הצינור או שהגנבים חתכו את הגדר.

— זה עדיין שלי.

— בדיוק. ״שלי״. את תמיד חושבת רק על עצמך.

יעל הרגישה את העלבון עולה בגרון, כמו טעם חמוץ. היא משכה בכתפיה, בקצב איטי, כמו מישהי ששוקלת קלף ביד.

— בוא נגיד שאני מסכימה. מה התכנית?

עומר התיישב שוב, נלהב. הוא חשב שהיא נכנעה.

— נותנים לעו״ד שאקיר לטפל. הוא מכיר מתווך בצפון שיכול להביא לנו קונה תוך שבוע. אורית תקבל שש מאות אלף למשכנתא, היתרה תיכנס לחיסכון משותף.

— חיסכון משותף? אין לנו חשבון משותף.

— אז נפתח.

— ממתי יש לך מתווך?

הוא מצמץ פעמיים. מהר מדי.

— שאלתי לבד.

— שאלת, או שכבר דיברת איתו?

— דיברתי.

— מה עוד דיברת?

עומר גלגל את הכתפיים. הוא לבש חולצה לבנה עם לוגו של חברת השילוח, ויעל שמה לב לכתם זיעה קטן שהתרחב מתחת לבית השחי.

— ביקשתי ממנו לבדוק כמה נוכל לקבל. אם נמכור מהר, לפני שהקיץ נגמר, יש מצב לקבל מחיר טוב.

— מתי דיברת איתו?

— מה זה משנה?

— זה משנה, כי לא אמרת לי כלום. באת מוכן עם תכנית ועם מתווך ועם מחיר משוער, ואתה זורק עליי את זה כמו אולטימטום.

— זאת לא מחמאה.

עומר הוציא את הטלפון מהכיס, הסתכל על המסך, החזיר. הכתם בזיעה גדל.

— אוקיי, — אמר, — אולי הייתי צריך לשתף אותך קודם.

— אולי.

— אבל התוצאה לא משתנה. אורית צריכה עזרה, והנחלה הזאת לא עושה לך כלום. את לא חקלאית, סבא שלך כבר לא שם, ומה שנשאר זה אבנים ועשבים שוטים. בואי נהפוך את זה למשהו מועיל.

— מועיל לאחותך.

— מועיל למשפחה.

— אתה רוצה לעזור לאחותך? תמכור את הרכב שלך. תמכור את חלקת הקרקע שירשת מאבא שלך ליד אשקלון.

פניו התכווצו. היא נגעה בנקודה רגישה, והוא התקשה להסתיר.

— החלקה באשקלון קטנה, — אמר. — בקושי מאתיים אלף.

— אז תוסיף מהחיסכון. יש לך קרן השתלמות.

— אני לא נוגע בהשתלמות. זה לעתיד שלי.

יעל הרימה גבה. גבוהה.

— העתיד ״שלך״. אבל העתיד שלי — הנחלה שלי — יכול ללכת?

— זה שונה.

— במה?

— אני גר פה, איתך. בדירה שלך. תרמתי לשיפוץ, שילמתי חשבונות, קניתי את המיטה בחדר השינה. ואת? את מחזיקה בנחלה כמו איזו מלכה שכולה שלה.

— הנחלה שלי. המיטה — תודה, אני אחזיר לך עליה. אבל אי אפשר לזרוק אותי מדירה שלי תוך כדי בקשת טובה.

הוא קם שוב, הפעם במהירות. ההעמדת פנים הרגועה התפוגגה.

— אולי תפסיקי לראות הכל דרך חורים של כסף?

— אולי תפסיק לראות אותי דרך חור של צ׳ק?

הם עמדו זה מול זה במרכז הסלון. המזגן עדיין זמזם, הרדיו של השכן נדם, ויעל שמעה רק את הדם פועם באוזניים. היא חשבה על השיחות שהיו לה עם עומר בשבועות האחרונים — השאלות התמימות שלו על הערכת שווי, על מינהל מקרקעי ישראל, על המתווך ההוא מחיפה ש״במקרה״ התקשר אליו. היא לא הייתה טיפשה. היא רק חיכתה לראות מתי הוא יודה.

— מתי התחלת לתכנן את זה? — שאלה.

— את מה?

— את המכירה. את חודש וחצי האחרונים?

— לא תכננתי כלום.

— שאלת אותי לפני שבועיים אם יש לי הערכה חדשה של השמאי. שאלת על המתווך. אתמול קיבלתי מייל ממשרד עורכי דין שאקיר — תיק פתוח על מכירת ״זכויות משק״. אפילו לא אמרת לי.

עומר חיוור קלות. הכתם בזיעה הגיע עכשיו לצווארון.

— פתחתי תיק לבירור.

— בירור לא עושים מאחורי הגב של הבעלים. התכוונת להפעיל לחץ. קודם למכור, אחר כך לספר.

— חשבתי שתסכימי.

— חשבת שאני מספיק פחדנית כדי להסכים.

הוא הזדקף, נעלב באמת.

— את לא מבינה. אורית במצב נואש, אסף כמעט עזב אותה, הילדים בחדרון קטן בלי חלון. היא בוכה לי בטלפון כל ערב.

— אז שתבכה לאמא שלך. או לי, אם היא הייתה מבקשת יפה. אבל מרגע שהחלטתם בשקט מאחורי הגב — אתה, אורית, והמתווך — איבדתם את הזכות לנדבה.

— היא לא ביקשה! אני הצעתי!

— אפילו יותר גרוע. אתה הצעת רכוש של מישהי אחרת בלי לשאול אותה.

עומר התיישב שוב, הפעם בכבדות, כאילו כל האוויר יצא ממנו. הוא לקח את כוס הלימונדה, לגם, והניח אותה בחזרה על השולחן. לקח לו חצי דקה לדבר.

— יש קונה, — אמר לבסוף בקול נמוך.

— מה?

— המתווך מצא קונה. זוג מחיפה, הם רוצים להקים צימרים. הציעו מחיר טוב. מעל המחירון.

— איזה מחיר?

הוא אמר מספר.

יעל הוציאה את הנייד, פתחה את טבלת המחירים ששמרה ממחקר שעשתה בעצמה לפני חודשיים, והראתה לו את המסך. המחיר שהציעו היה נמוך בחמישית ממחיר השוק.

— ״מעל המחירון״? או מתחתיו?

עומר הביט במספרים, והלסת שלו התהדקה.

— המתווך אמר שהאזור יורד. שאף אחד לא קונה מושבים עובדים כבר שנים.

— המתווך שיקר. או שאתה שיקרת לי. מה הסיפור האמיתי?

הוא לא ענה מיד. מבוכה זלגה מתוך השתיקה שלו, והיא הבינה שהסיפור האמיתי גדול יותר ממה שחשבה.

— יש לסוכן קונה קבוע, — אמר לבסוף. — מישהו שקונה נחלות ישנות ומחכה שהוועדות יתכנסו. השמועה אומרת שבעוד שנה-שנתיים יאשרו תב״ע חדשה במושבים באזור — אפשר יהיה לבנות יחידות נופש. הקונה הזה יודע את זה, והוא מוכן לשלם עכשיו, לפני שהמחירים יקפצו.

— ואתה ידעת.

— המתווך סיפר לי.

— ואתה הסכמת למכור לו במחיר נמוך, לפני שהקרקע תשלש את הערך שלה?

— חשבתי שעדיף ציפור אחת ביד. לתת לאורית עכשיו, למנוע משבר.

— ולקבל עמלה?

המילה האחרונה פגעה בו כמו סטירה. הוא מצמץ, ופניו התאדמו.

— למה את מתכוונת?

— עמלה. תיווך. המתווך הבטיח לך אחוז?

— אני לא מתווך.

— אז למה דחפת כל כך?

הוא קם, הפעם בזעם גלוי.

— את חושבת שאני אגנוב מאשתי? שאני ארוויח על הגב שלה?

— אתה כבר החלטת למכור את הרכוש שלי. מה ההבדל אם תוסיף גם עמלה?

— לא תהיה שום עמלה! — הוא צעק.

השכנה מלמעלה דפקה על הריצפה עם מטאטא. באסה.

יעל נשמה עמוק. אצבעותיה ליטפו את שולי החולצה, מקופלות פנימה והחוצה, כאילו היא מגלגלת משהו כבד שאי אפשר לתפוס. התכנית כולה — המתווך, הקונה, המחיר — הורכבה מאחורי גבה.

— קח את הדברים שלך, — אמרה.

— מה?

— קח תיק, תארוז מה שצריך לשבוע, וסע לאורית. או לאמא שלך. או לדירה שתמצא ברשת.

— את לא יכולה לגרש אותי. אני גר פה.

— הדירה רשומה על שמי. אני יכולה.

— יש לי זכויות.

— תממש אותן בבית משפט. בינתיים, צא.

הוא בהה בה, ואז פלט צחוק קצר ומר.

— בגלל נחלה? בגלל חלקת אדמה ישנה וסבא מת את הורסת נישואים?

— לא. בגלל שתכננת למכור אותי בלי לשאול, וכשגיליתי — ניסית לנפח אותי בסיפורים. לא אכפת לי שהנחלה שווה יותר או פחות. אכפת לי שהפכת אותי לאובייקט בעסקה משפחתית.

— חשבתי שאת אוהבת אותי.

— גם אני חשבתי.

היא לא בכתה. היא לא התחננה. היא הלכה לחדר השינה, פתחה את הארון, ושלפה את מזוודת הספורט הישנה שלו. כשהיא חזרה לסלון, עומר כבר עמד עם הטלפון צמוד לאוזן, השפופרת בולעת את מילותיו. הוא ניתק כשראה אותה.

— אני לא הולך לשום מקום.

— בסדר. — היא הניחה את המזוודה ליד דלת הכניסה, פתחה את תיבת הנתיכים הקטנה במסדרון, וכיבתה את החשמל לאזור הסלון.

— יעל!

— החדר שלך חשוך. לך תישן אצל אורית.

היא השאירה אותו שם, המום, ויצאה למרפסת האחורית. השמים של באר שבע נעשו ורודים בשקיעה, עשן קל עלה מגריל של מישהו בשכונה, וילד על אופניים צעק לחבר שלו מעבר לכביש. החום עדיין לחץ על הכתפיים.

למחרת היא נסעה לנווה חורש.

המושב היה שקט באמצע השבוע. רק קשיש אחד הלך עם כלב ליד הרפת הישנה, וכמה ילדים התגלשו במגלשה ליד המכולת. היא פתחה את שער המשק, ומייד ראתה שמשהו לא בסדר. סימני צמיגים טריים על החצץ, וענף שבור של זית תלוי על הגדר, למרות שאף אחד לא נכנס לשם חוץ ממנה ומאב הבית השכונתי.

היא צלצלה לאב הבית.

— ניסים? מישהו ביקר אצלי השבוע?

— לא שאני ראיתי, גברת יעל. אבל אתמול עברה פה מכונית מסחרית לבנה, עצרה ליד השער, בן אדם צילם בטלפון.

— ראית לוחית רישוי?

— לא. חשבתי שזה השמאי ששלחת.

— לא שלחתי אף אחד.

היא ניתקה והביטה על הגדר. מישהו שלח את המתווך לעשות ״בדיקת שטח״. אולי הקונה הפוטנציאלי. אולי מישהו אחר. עומר לא בזבז זמן.

היא נכנסה למחסן הכלים, הוציאה מנעול כבד ומפתח חדש, והחליפה את המנעול הישן על השער. אחר כך הלכה לבית המגורים — המבנה הקטן עם הגג הרעפים האדום — ובדקה את התריסים. הכול היה סגור. בתוך הבית, התמונות של סבא רפאל עדיין היו מסודרות על הקיר, וספרי התנ״ך החבוטים מונחים על המדף מאובק קלות. היא העבירה אצבע על הכריכה של אחד מהם, ונשמה פנימה את הריח היבש והחם.

אחר כך היא צלצלה לעו״ד שאקיר.

— שלום, מדברת יעל, אשתו של עומר. סגור נא את תיק המכירה שפתחתם.

— עומר ביקש שנמשיך.

— עומר לא הבעלים. אני הבעלים, ואני מבטלת.

— הוא אמר שזאת החלטה משותפת.

— הוא שיקר. תסגור את התיק מעכשיו. אל תשלחו מסמכים, אל תעדכנו גורמים חיצוניים. אם תמשיכו, אגיש תלונה ללשכת עורכי הדין.

שתיקה, ואז צליל מקלדת.

— התיק נסגר, גברת. מצטערים על אי ההבנה.

— גם אני.

היא חזרה הביתה לבאר שבע בשעות אחר הצהריים. עומר לא היה בדירה. הארון שלו נותר פתוח, בגדים חסרים, המזוודה נעלמה. על השולחן בסלון חיכה פתק בכתב יד עקום: ״אני אצל אורית. נתגרש ברבנות, בשקט, בלי בתי משפט. מגיע לנו לפחות את זה״.

היא קימטה את הפתק, סובבה אותו בין האצבעות, והשליכה לפח.

יומיים אחר כך היא קיבלה הודעה מאורית. לא התנצלות. צעקות.

״הרסת לי את החיים. עומר עשה הכל בשבילך, ואת זרקת אותו בגלל רגשות לאדמה. תתביישי״.

יעל קראה את ההודעה פעמיים, ואז הקלידה תשובה: ״את לא היית יודעת על התכנית שלו?״

התשובה הגיעה כעבור חצי דקה: ״ידעתי. ומה?״

יעל צילמה מסך, שמרה, וחסמה את המספר.

הקיץ נגמר, ואחריו הגיעו הגשמים הראשונים של אוקטובר. עומר ועורך הדין שלו דחפו למו״מ ארוך — הוא רצה חצי מהדירה, היא סירבה. בסוף, אחרי חודשיים של הלוך ושוב, נחתם הסכם: הדירה נשארה שלה, הנחלה נשארה שלה, הוא לקח את המיטה ואת הטלוויזיה ועזב.

בחנוכה, היא אירחה בנוה חורש ארוחה קטנה לאבא שלה ולכמה חברים. הם הדליקו נרות בחנוכייה הישנה של סבא, אכלו סופגניות שהיא טיגנה לבד, ושתו תה עם נענע מהגינה. בלילה, כשישבה לבד על המרפסת, היא ראתה אורות של רכב מתקרבים במורד הכביש למושב. זוג צעיר שרצה לשאול על צימרים — המתווך מחיפה שלח אותם. היא חייכה, הציעה להם מים קרים, ואמרה שהמקום לא מושכר ולא למכירה.

כשהלכו, היא נכנסה הביתה, הוציאה את המנעול הכבד מהארון במסדרון, והניחה אותו על השולחן מתחת לתמונתו של סבא רפאל. אחר כך מילאה כוס תה נוספת, כיבתה את האור במטבח, והשאירה את החנוכייה על אדן החלון. בחוץ, הכביש למושב החשיך לגמרי.