Zone 4.0

נסיעה לצפון הייתה אמורה להיות השקט שאחרי הסמסטר. אני, נועה, ליאור, ענבר ומיכל — חמש סטודנטיות לסיעוד מבאר שבע — ארזנו תיקים, שמנו פלייליסט, ויצאנו ליום שישי ארוך

קוראים לי מיכל. אני בת שלושים וארבע, שלוש שנים נשואה ליואב. שלוש שנים שבהן שכנעתי את עצמי שהדרך שלו לאהוב היא פשוט שקטה. שאין צורך במילים כשיש נוכחות.

תלוי בי כמה זמן אני עומדת ליד הגדר של המושבה הזאת, לפני שאני מחליטה להיכנס. הדשא גבוה עד הברכיים, והשלט "אולמי השרון – אירועים וחתונות" נשבר לשניים ותלוי

אף אחד לא ציפה לראות שעון מטבח ישן מונח על שולחן חדר המדרגות, בטח לא באמצע אסיפת הבית. כולנו עמדנו שם בלובי של הבניין ברחוב רוטשילד בחיפה, מתווכחים

אני לא יודע מתי בדיוק אישתי הפסיקה להאמין לי. אולי זה קרה לאט, כמו סדק שמתחיל בשיש ליד הכיור ומתרחב עד שכל המשטח מתנפץ. או אולי היה רגע

אני לא יודע למה חשבתי שהערב הזה יעבור בשקט. אולי בגלל שאמא שלי הבטיחה. ״אני רק אבוא, אשב יפה, לא אגע בכלום,״ היא אמרה בטלפון, ואני, כמו אדיוט,

ריקי אלמגור ידעה בבוקר ההוא בדיוק כמה זמן לוקח למעלית להגיע מהקומה השלישית לחמישית — עשרים ושתיים שניות. תשע שנים היא עלתה ויורדת בה כל בוקר, מאז שהתחילה

עוז כרמון גר לבד בחווה בקצה מושב עוז, שמונה קילומטר מהצומת האחרון לפני שדות בית שאן. השכנים ידעו עליו רק מה שרואים מהכביש: אורות שנדלקים בחמש בבוקר, סוס

אני נזירה כבר עשרים ושלוש שנה. קוראים לי אחות שרה, ומזמן הפסקתי להאמין שילדה יכולה להפתיע אותי. אבל דוריה הפתיעה אותי. בפעם הראשונה ראיתי אותה במרץ, כשעובדת הרווחה

כשאני חושבת על היום ההוא, התמונה הראשונה שעולה לי בראש היא לא "מזל טוב" ולא "דירה חדשה יפה". היא "שלוש עגבניות". שלוש עגבניות שהתגלגלו מהשקית שלי אל הרצפה