תלוי בי כמה זמן אני עומדת ליד הגדר של המושבה הזאת, לפני שאני מחליטה להיכנס. הדשא גבוה עד הברכיים, והשלט "אולמי השרון – אירועים וחתונות" נשבר לשניים ותלוי על ברזל חלוד, כמו שן שנשארה בפה בקושי. אני נכדתה של נעמי אזולאי, שניקתה את המקום הזה שלושים ושתיים שנה, מ-1974 ועד שסגרו אותו ב-2006. עכשיו אני בת שלושים וארבע, גרה בתל אביב, עובדת בהנהלת חשבונות, ובאתי הנה כי אמא ביקשה שאביא לה תמונה של הבניין – "רק כדי לדעת אם עוד נשאר משהו".
סבתא נעמי מתה לפני שבע שנים, בגיל שמונים ואחת, בבית חולים "אסף הרופא" ברמלה. בשבועיים האחרונים שלה היא כבר לא זיהתה הרבה אנשים, אבל כשאמא הזכירה את שם האולם היא פתאום פקחה עיניים וביקשה מים. אמרה משפט אחד ברור: "תגידי להם שהרצפה הייתה מבריקה". זהו. זה כל מה שהיא רצתה שיזכרו.
כשהייתי ילדה קטנה, בשנות התשעים, סבתא הייתה לוקחת אותי אליה בימי שישי בבוקר, לפני שבעל הבית פותח את האולם לחתונה של השבת. היא הייתה שוטפת את הרצפה בסמרטוט רטוב ובקילוגרם אבקת "סנו", ואני יושבת על השולחן הארוך ומדלגת בין הכיסאות המקופלים. באולם הזה התחתנו כמעט כל המשפחות של המושבה – שתי הדודות שלי, שכנה שלנו מרחוב הכרם, אפילו רב המושבה עצמו. הייתה שם במה קטנה, תקליטן בשם אבי שהביא תמיד את אותם שירים – "אין לי ארץ אחרת" בסוף כל חתונה, ואנשים בוכים ורוקדים בו-זמנית. היה ריח של פרחי כלנית מהחצר וקצת ריח שמן שמנוני מהמטבחון שבו הכינו את המרק.
ואז, בשנת 2005, בעל האולם – איש בשם יעקב פרץ – החליט למכור את החלקה לקבלן. המושבה כבר לא הייתה מה שהייתה: הצעירים עברו לגור בראשון לציון ובחולון, החתונות עברו לגני אירועים גדולים עם מזגן וחניה, ולסבתא, שהיתה אז בת שבעים וארבע, פשוט הודיעו בטלפון שהעבודה שלה נגמרת. בלי מכתב, בלי פיצויים – היא עבדה שם בלי חוזה כתוב, כמו הרבה נשים מהדור שלה. שלושים ושתיים שנה של רצפות מבריקות, ובסוף – שיחת טלפון של שתי דקות.
אני זוכרת את הערב שבו היא סיפרה לנו על זה בשולחן המטבח שלנו, בבני ברק, איפה שהמשפחה עברה בשנות השמונים. אבא שאל אותה כמה פיצויים היא תקבל, והיא רק צחקה צחוק קצר ולא ענתה. במקום זה היא קמה, הביאה מהמזווה את פחית הסוכר הריקה ששימשה אותה כקופת חיסכון, ופרקה משם שלוש מטבעות של חמישה שקלים על המפה המצוירת בפרחים – "זה מה שנשאר לי מהיום האחרון שם, טיפ ששכחו לקחת בחזרה". הייתי אז בת שתים עשרה, ולא הבנתי למה השתיקה ההיא הייתה כל כך כבדה, יותר מכל צעקה. אבל אני זוכרת איך אצבעותיה סידרו את שלושת המטבעות בטור ישר, שוב ושוב, כאילו היא עדיין מיישרת כיסאות באולם ריק.
הקבלן, אגב, בסוף לא בנה כלום. הפרויקט נתקע בהיתרים, אחר כך במשבר 2008, ואחר כך פשוט נשכח. הבניין נשאר עומד, נעול, כמו עצם שנתקעה בגרון של המושבה ולא יורדת ולא עולה.
עכשיו, כשאני עומדת פה עם הטלפון ביד כדי לצלם תמונה לאמא, אני שומעת קול מאחוריי. "את מהמשפחה של נעמי?" זאת אישה בשם שולה, בת שבעים בערך, גרה בבית ממול, עם כלב קטן שסתם נובח לכיוון הגדר. "אני זוכרת אותה," היא אומרת, "היא הייתה תמיד באה עם מגבת לבנה על הכתף. גיהצה אותה בבית, את יודעת, בשביל האולם."
זה פרט שלא ידעתי. מגבת שגיהצו במיוחד בשביל לנגב שולחנות באולם שגם ככה עמד להיהרס. אני עומדת שם רגע ולא אומרת כלום, רק מסובבת בין האצבעות את מחזיק המפתחות הישן שהבאתי איתי בכיס, בלי לדעת בדיוק למה.
שולה מספרת שלפני כשנתיים מישהו כן קנה את החלקה – חברה בשם "נדל"ן דקל" – ויש כבר תוכנית בנייה לבניין דירות בן שש קומות, אמורים להתחיל לחפור בסתיו הקרוב, אחרי החגים. "סוף סוף יהיה משהו," היא אומרת, "אבל חבל, לא?"
אני לא עונה לה מיד. אני חושבת על הרצפה ההיא, על המגבת הלבנה, על השיר של השבת בסוף כל חתונה. ואז אני עושה משהו שלא תכננתי: אני מתקשרת לאמא ואומרת לה שאני לא רק שולחת תמונה – אני באה אליה הערב, ומביאה את קופסת הפחית הישנה שסבתא השאירה לנו, זאת שאף אחד לא פתח. יש לי מפתח קטן שהיה תלוי במחזור המפתחות שלה, ותמיד חשבנו שהוא שייך לדלת שכבר לא קיימת.
בערב אנחנו יושבות, אני ואמא, בסלון שברמת גן, והקופסה על השולחן ביננו. אמא מנסה את המפתח הקטן במנעול הפחית, והוא נכנס בול, כאילו חיכה שלושים שנה בדיוק לרגע הזה. בפנים – לא כסף, לא תעודות. רק מגבת לבנה, מקופלת בקפידה, שלושה מטבעות של חמישה שקלים קשורים יחד בחוט תפירה, ופתק בכתב יד: "לרצפה שהייתה תמיד מבריקה, גם כשאף אחד לא הסתכל." אמא מחזיקה את המגבת בשתי ידיים ולוקח לה זמן ארוך לומר משהו.
חצי שנה אחר כך, כשהעבודות באתר כבר החלו, אני עוברת שם במקרה בדרך לחתונה של בת דודה בכפר סבא. יש שם כבר שלד קומה ראשונה, מנוף, שלטים של חברת "נדל"ן דקל". ליד השער התלוי, מישהו – כנראה עובד באתר – השאיר דלי מים ומטלית, כדי לנקות את הבוץ מהמדרגה הזמנית. אני עוצרת את הרכב לרגע, יורדת, ומניחה את שלושת המטבעות על אדן החלון הישן שעוד נשאר מקיר האולם הקודם, בלי לדעת בדיוק למי אני משאירה אותם. ואז אני חוזרת לרכב ונוסעת הלאה, לחתונה.
